נצח ישראל — בקיום ההיסטורי של עם ישראל

הרב שלמה אבינר

התהליך האופייני להיווצרותם של העמים ולחייהם על במת ההיסטוריה איננו חל על עם-ישראל. ההיסטוריה של העמים דומה להיסטוריה של האדם: לידה, התבגרות, גיל עמידה, זיקנה ומוות. מקרי המוות אינם פוסחים על שום אדם ובאופן כזה גם על עמים. הלידה של העמים מאופיינת בתהליך גיבוש חברתי כלכלי, הימצאות בחבל ארץ משותף, מאורעות חיים משותפים וכדומה; כך מתגבש עם ככל העמים. כפי שהמקרה הטבעי הוא שהביא ללידתם, כך יד המקרה הטבעי מסיימת את חייהם. כך כל הממלכות האדירות שהציקו מאוד לישראל נולדו וכך הן נעלמו: מצרים, בבל, פרס, יוון, רומא, ספרד, טורקיה, בריתהמועצות, כולן עלו על במת ההיסטוריה ונעלמו כלעומת שבאו. עם-ישראל נולד בהופעה אלוהית שזעזעה את הארץ תוך צירוף וליבון בכור הברזל של מצרים, ועלה וצמח בן-יום מתחתיות ארץ להופיע למפגש האירוסין עם ריבונו-של-עולם: "וארשתיך לי לעולם. וארשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ד' " (הושע ב כא-כב).

מעת שהאיר הברק הישראלי את חשכת העולם לא חדלה היד העל-טבעית לכוון את ההיסטוריה שלנו. על-פי חוקי החיים הטבעיים היינו אמורים להיעלם. והנה כבשה זו שיצאה לגלות בין שבעים זאבים, לא נטרפה. אומות תקיפות נעלמו בארצן, קל וחומר שעם המפוזר ומפורד בין העמים היה אמור להיעלם כמי שבלעתו האדמה.

מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק כותב (מאמרי הראיה עמ' 161): "'האדם התלוש' — זו היא הזוועה היותר מחרידה את הנשמה. האדם מוכרח הוא שיהיה לו מעמד ושמעמדו יהיה בלתי-מתנודד. הגלות, מהו עיקר צרתה? הוה אומר: התלישות. איום מאוד הדבר שהאדם מרגיש שבמובן ידוע ועיקרי הרי הוא תלוש, מתנודד, פורח באוויר... עמדתו על הבסיס הטבעי, על גבי הקרקע, איננה עמדה כלל, מפני שאין הקרקע שלו, מפני שבכל יחושיה איננה קניינו ולא קניין עמו. 'כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם' (יבמות סג א). זאת היא הצרה, צרת הדורות של ישראל, מאז גלה מארצו, מאז נדד בגויים.

אמנם במצב של תלישות, לא די שקשה לחיות, אלא שבמובן הכללי והדורי אי אפשר כלל להתקיים, ועל כן חוק היסטוריה הוא שהקיבוצים התלושים אבד שמם וזכרם, בזמן קצר לפי הערך. אך בפלא למעלה מכל הנהוג בחוקי הקיום של כל העמים, עם ישראל חי עד כה והתקיים, אם גם קיום של צער ומכאובים, גם במצב תלישותו. ולא עוד אלא שהראה גבורות ברוחו הגדול גם בכל המעברים השונים של גלויותיו". עז שבאומות — עם-ישראל! יש יד על-היסטורית המכוונת את ההיסטוריה כך שעםישראל ינצח. כבר אמר על זה ג'מבטיסטה ויקו, פילוסוף, משפטן, הומניסט והיסטוריון איטלקי, מאבי אבות ההיסטוריוסופיה, שחי לפני כשלוש-מאות שנה, שלעומת כל העמים שבהם גורמים היסטוריים פועלים, בהיסטוריה של עם-ישראל פועלים גורמים על-היסטוריים!

ללימוד היסטוריה ניתן להתייחס בשני אופנים:
א. באופן תיעודי — סידור המאורעות ההסטוריים בדייקנות מדעית חמורה, אימותם והצגתם ;
ב. באופן הסברתי — להבין את מהלכי ההיסטוריה, להסביר את הקשר בין המאורעות השונים, את חוקי החיים הפועלים בהיסטוריה. זוהי ההיסטוריוסופיה, הפילוסופיה של ההיסטוריה. כאשר חוקרים את ההיסטוריה באופן השני מתברר שעם-ישראל הוא עם הנצח. אמנם זו הוכחה על דרך השלילה: אין בכוחנו להסביר כיצד על כף אחת של מאזני החיים האנושיים מוטבע חותם הסופיות, חותם הארעיות, ובכף השנייה עם-ישראל עם הנצח.
"דור הֹלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת" (קהלת א ד) מתפרש: דור הולך ודור בא אלו אומות-העולם, והארץ — זה עם-ישראל — לעולם עומדת! כפי שמובא בפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ד' צבאות" (מלאכי ג יב).

עם-ישראל עומד ומתריס כנגד הדרוויניזם החברתי. דרווין הסביר שבטבע שורד החזק. על-פי חוק מלטוס המזון מתרבה בעולם בטור חשבוני, והיצורים החיים — על פי טור הנדסי. אין די מזון לכל היצורים, לכן נוצרת מלחמת קיום שבה החזק שורד והחלשים נעלמים על-פי חוק הבררה הטבעית. הדרוויניזם החברתי הטיל את חוקי הבררה הטבעית שבטבע על החברה האנושית. על-פי תאוריה זו היה צריך עם-ישראל להיעלם מזה זמן רב. זו הוכחה על דרך השלילה. כדי להבין מהו עם-ישראל, הינך לומד קודם מהו אינו. הוא אינו נכחד, אינו חולף, אינו חי על-פי חוקי הקיום הטבעיים הנוגעים לעמים אחרים. הוא חי חיים על-טבעיים שחותם הנצח טבוע בהם.

הנה לקט מדברי הוגי דעות גויים בנוגע לנקודה זו:
"אם הסטטיסטיקה צודקת, הרי אין היהודים יותר מאשר אחוז אחד מן הגזע האנושי. פירור של אבק כוכבים, אבוד בתוך הזוהר של שביל החלב. ראוי היה שבקושי נשמע על היהודי. אבל שומעים עליו היטב, שומעים עליו מאז ומעולם. הוא הבולט ביותר על כוכב לכת זה. חשיבותו המסחרית אינה עומדת ביחס לנפחו המצומק. תרומתו לרשימה העולמית של שמות גדולי ספרות, מדע, אמנות, מוסיקה, רפואה ופיננסים, היא מעבר לכל פרופורציה לחולשת כמות מספרו.
מלחמתו בעולם בכל הדורות היא מלחמה נפלאה והוא נלחם תמיד כשידיו קשורות לו מאחור. הוא רשאי להיות גא בעצמו, והיינו סולחים לו על כך. המצרים, הבבלים והפרסים עלו ומלאו את העולם בשאון הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר והם שקעו ועברו מן העולם.
היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם. עוררו רעש עצום — ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא נשרף באש של עצמו, ועתה הם יושבים בצל, או אבדו בכלל. היהודי ראה את כולם, היכה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז. אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו וערנותו לא קהתה.
כולם בני תמותה בעולם, מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים — אך הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?"
(מרק טווין, סופר אמריקאי, תרנ"ט).

"היהודי מהו? יהודי — הוא סמל הנצחיות. הוא, שלא השחיטות ולא העינויים לא יכלו להשמידו, לא אש ולא חרב אינקוויזיציה לא מחו אותו מעל פני האדמה, הוא שהיה הראשון להכריז על דברי אלוהים, הוא שהיה זמן רב כל-כך שומר הנבואה ומסר אותה ליתר האנושיות כולה, אומה כזאת אינה יכולה לכלות. היהודי הוא נצחי — סמל הנצחיות".
(לב טולסטוי, סופר והוגה דעות רוסי, תרנ"א. מתוך 'ספר המחשבות הישראליות' עמ' 78, מאת הרב הראשי לבריטניה הרב ד"ר יוסף צבי הרמן הרץ).

"היהודים, גורלם טבוע יותר מדי בחותם המטפיסי מכדי שניתן יהיה להסברה במונחים מטריאליסטיים או היסטוריים פוזיטיביים. זוכר אני כשניסיתי בצעירותי לאמת את השיטה המטריאליסטית ההיסטורית על-ידי הדגמתה בגורלות עמים, כיצד התנפצה זו אל העניין היהודי, אשר גורל נושאיו נראה נעדר הסבר לחלוטין מנקודת מבט מטריאליסטית.
ואמנם לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי היתה צריכה אומה זו לעבור מזמן מן העולם. קיומה הוא תופעה מסתורית ומופלאה המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזרה קדומה העומדת מעל תהליך ההסתגלות שדוגלת בו השיטה המטריאליסטית ההיסטורית".
(ניקולאי ברדייב, פילוסוף רוסי, תרצ"ו. בספרו 'משמעותה של ההיסטוריה').

אפשר לטעון שההישרדות המופלאה הזאת של עמנו נובעת מרוחו המיוחדת. רוח של עם קשה עורף בעל יכולת הסתגלות מופלאה, היא שאיפשרה לו להיוותר בחיים בין כל הזאבים.
טענה זו נטענה בעבר בידי ז'אן פול סרטר: הוא טען שאין לעם-ישראל מהות, שאין לו זהות, אלא הוא תוצר סוציולוגי. מכיוון שתמיד רדפו אותו וציערו אותו ולכן היה צריך לעמוד על משמרת קיומו, הוא פיתח כישרונות ייחודיים של הישרדות. בתמצית שיטתו, אין מושג של עם-ישראל. הוא רק תוצר לוואי של מציאות סוציולוגית. בסוף ימיו חזר בו משיטתו זו ופרסם שמהותו של עם-ישראל היא הדבקות בד'.
"משיחיות: השינוי הדרמתי ביותר במחשבתו של סרטר, שגילה בראיונות לעיתונות, הוא בהתייחסותו ליהודים כעם מיוחד. ב'מחשבות על השאלה היהודית', שנדפס ביוצר 6491, טען סרטר שליהודים אין היסטוריה או זהות ייחודית. 'היהודי', הוא כתב, 'מוגדר על-ידי הזהות השלילית שמוענקת לו על-ידי האנטישמים'. אך בשיחות עדכניות (לפני מותו), סרטר הכריז שהעם היהודי מוגדר וחי על-פי 'מציאות עמוקה יותר' מהאנטישמיות, דהיינו — הקשר שלו עם אלוהיו. אף-על-פי שסרטר עצמו נשאר אתאיסט, הוא פיתח כבוד עמוק למושג היהודי של ימות המשיח. 'היהודי סובר שאחריתו של עולמנו והופעתו של עם אחר פירושה הופעתה של הוויה מוסרית' אמר סרטר. 'הרעיון הזה של מוסריות בתור שלב סופי של המהפכה... הוא בדיוק ההפך של מרקס והמרקסיסטים'".
(תרגום מתוך העיתון 'ניוזוויק', הובא ב'עיטורי כוהנים' 32 עמ' 87)

ההתבוננות בניסיונות המרובים לעמוד על סודו של עם-ישראל מספקת לנו הסבר אפשרי מדוע סרטר חזר בו. ההסברים על הישרדותו של עם-ישראל סותרים זה את זה. יש הטוענים שההסבר לכך הוא נטייתו להתבדלות — "עם לבדד ישכון" (במדבר כג ט).
לעומתם יש הטוענים להפך, שההסבר הוא שהוא יודע להסתגל ולהתמזג בכל סביבה חברתית שבה הוא חי. יש הטוענים שהוא מתקיים היטב משום שהוא נאחז במקצועות אציליים, ויש הטוענים להפך, שזה משום שהוא עממי וחי חיי פשטות. יש הטוענים שזה משום שהוא סוחר ומתווך בין גורמים כלכליים, ויש שטענו להפך, שזה בגלל היצירתיות שבו. עוד אמרו שדתו היא סוד קיומו, ולעומתם התייצבו האומרים שחילוניותו היא שהצילתו (לנתיבות ישראל ב, עמ' קכא).
יש שלל הסברים שכל אחד מהם גזור ממציאות חיים מסויימת שבמסגרתה נפגש החוקר בעם-ישראל. לכן הסברו אינו מתאים למציאות שונה שבה חי עמנו. גם לשיטתם, כל אחד מההסברים הוא כחידה. לדוגמא: אם נאמר שקשיות העורף של עמנו קיימה אותו, ראינו עמים אחרים שעמדו במצבים קשים והתקשחו, ועם כל זה נעלמו אחר-כך מעל במת ההיסטוריה.

תופעה מדהימה נוספת היא שלא רק שעמנו שרד וניצח את הטבע, אלא שהוא קם לתחייה! אחרי תרדמה בת אלפיים שנים בבית הקברות הגלותי, שב׀ העצמות היבשות והתאחדו, העלו בשר, קרמו עור וגידים, נזרקה בהן נשמה והנה — תחיית המתים! המת, שמיהרו לקבור אותו ולשרוף את אפרו בתאי הגזים ובמשרפות של אירופה, בפוגרומים וברדיפות האנטישמיות שביקשו לבערנו ולכלותנו, המת הזה קם לתחייה וישחק למו. ברוב עם הדרת מלך מובילים אותו העמים כמוכי רעם לארצו, שם הוא חוזר לביתו ומקים מלכות על אפם וחמתם של שוכני המדבריות והסלעים למיניהם, הן המדבריות ממש והן המדבריות הרוחניים ושניהם גם יחד. ומאז, "כל כלי יוצר עליך לא יִצלח" (ישעיהו נד יז), ומעֿלה לעֿלה כוחנו עולה, מתוך מגמה להשיב לחיים את כל כוחות היצירה הגנוזים באומה. ויהי לפלא בעיני העמים ולפלא בעינינו אנו, "בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחֹלמים" (תהילים קכו א). החלום שהוא המציאות, המציאות שהיא חלום, טופחת על פני כל התאוריות של הגמדים טרוטי העין. "וכימי עולם, ימלא כל חללו של עולם תימהון על הדרת כבוד אלוהים חיים המופיעה בנשמת העם ה‎ב, זקן העמים, אשר נפזר לכל האפסים, והנה קם לרכז את חייו ולחדש את נעוריו, בכל פאר עיזוז תוםילדותו, וחוסן-גבורת עלומיו על אדמת גאונו" (מאמרי הראיה עמ' 571).

"מה נמוכים הם הגמדים, בעלי עינים טרוטות, הזוחלים סביב לשדרת-האבנים התחתונה של מגדל עופל, ורושמים את קומתו, אשר לעב תגיע, רק כדי פשיטת ידם הקטנה ומעוף עינם, שדוק ותבלול שמו עליה מצור. ואם מראש מגדל עופל יוגד להם שרואים את הכוכב, מלא הוד ויפעה, מיד יחליטו כמה נמוך הוא הכוכב הנהדר" (סידור עולת ראיה, ב, למרן הרב קוק, הקדמה לשיר השירים, עמ' ד). יש לשחרר את ההכרה שלנו מהסברים שטחיים, לתפוס את הפלא של עם-ישראל, וכך ייפתחו שערי בינה המגלים את הגורם העל-היסטורי.

מתוך הספר 'יוצר אור' בהוצאת "ספריית חוה"