מתוך התורה הגואלת

פרק א': הגישה לתורה – מתוך קדושת הכלל

"וייצר ה"א את האדם בצלמו". ומתוך זה "אתם קרויים אדם". מין מיוחד בבריאה. ענין האדם שלנו לא פרטי, אישי. אלא אדם של עם. כדברי קדשו של המהר"ל, טרמינולוגיה מיוחדת: קדושת הכלל וקדושת הפרט. האחרונה, גם אצל הגויים. לפי מעשיו, כמה מיני מדרגות של קדושה. אבל הענין שלנו, קדושת הכלל, הנשמה הלאומית הצבורית. ענין מיוחד.
"עם זו יצרתי לי". קדושת האומה, העם. עניננו הוא הכלל – כלל ישראל. ישראל קדמו לעולם. אי אפשר לעולם בלא ישראל. ב"אור החיים": "אשרי עולם שאומה זו בתוכו". איזה ערך יש לעולם אם לא היתה אומה זו בתוכו? יצירה מיוחדת של "תהילתי יספרו". "נקדש את שמך בעולם", אנחנו קוסמו – פוליטיים, עולמיים. בריאה מיוחדת צבורית, ולא פלוני ופלוני היחידים.

ב.

חלקים מעם ישראל, נוהגים להקדים כונה מעמיקה לקיום מצוה. "לשם יחוד קוב"ה ושכינתי...בשם כל ישראל". וכן גם "תרי"ג מצוות התלויות בV".

התורה ניתנה לכל ישראל, ולא לחרדים מיוחדים וכו'. "אשר בחר בנו ישראל גוי אחד בארץ". "בארץ הם גוי אחד". כאן המקום הטבעי של כלל ישראל. "כי בחר ה' בציון". באותה בחירה אלוהית של "אשר בחר בנו מכל העמים". כל היצירה האלוהית של "אתה יצרת עולמך מדם". בתוכה אומה מיוחדת, וארץ מיוחדת. אנחנו לא מטריליסטים: העולם, יש לו נשמה, והיא – ישראל שקדמו לעולם. ישראל ואוריתא חד הוא ממש. הא בהא תליא. חיוניות אחת שלמה. כל התורה כולה. דבר ה' אחד. "ה' אחד ושמו אחד". התורה אחת השלימה, בחיוניתה, היא כוללת ומחיה אותנו, את כלל ישראל וכל או"א מעם ישראל. יותר ויותר שנכיר את החמימות הזו, של ישראל ואוריתא שהם דבר אחד ממש, אנחנו מתקרבים להכרה אמיתית שלימותית.

ל"נחלת דוד" ספר דרושים נפלא "בית דוד". ושם: כל פירוד בישראל, הוא פירוד בשם שמיים.
כל מצוות התורה, וכל פרטי תורה, הכל מצטרף לענין של לימוד, מה זה ישראל.
"כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב" ובתוך כך דיבור גם "חסידי אוה"ע יש להם חלק לעוה"ב". יש גם דבר כזה. יכולים להיות אפילו בעלי רוה"ק – גויים, בתור יחידים, פרטיים. בלשון קודשו של המהר"ל: קדושת הפרט. אבל הענין של כלל ישראל: קדושת הכלל, קדושת האומה, ורק מתוך זה ניגשים לתורה: "אשר בחר בנו מכל העמים".
יש אנשים שיש להם טענה, ש"מרכז הרב" לאומית. הרי התורה כולה בנויה על זה.
בירמי': "ותופשי התורה לא ידעוני". רבנן ותלמידיהם בימי משה רבנו, ובכל הדורות, היו תופשי תורה, גדולי תורה, ומרביצי תורה, ירושלים וא"י היתה מלאה מהם. וכך גם בכל ימי בית ראשון. שפע רוחני בישראל. עם פוליטי, חקלאי, ותרבותי. ולבסוף אבדה הארץ. ובגמר' בנדרים ובב"מ, בירור על מה אבדה הארץ? אמר רב יהודה אמר רב: דבר זה נשאל לחכמים – כמובן חכמי קדש, חכמי תורה, - ולא פירשוהו, לנביאים – ולא פירשוהו. למלאכי השרת – ולא פירשוהו. עד שפירש הקב"ה בעצמו: "שלא ברכו בתורה תחילה". בירור הגישה לתורה. זאת, ולא אחרת: רק מתוך "אשר בחר בנו מכל העמים". למדו תורה ועסקו בתורה, אבל לא מתוך הלאומיות שלנו, השובניזם שלנו, הגאוה שלנו. גאון ישראל. אשר בחר בנו מכל העמים. היו למדנים, פלפלנים, וחרדים מקיימי מצוות. ולא ברכו בתורה תחילה. כשניגשים לגמ' לתוס', לא מתוך התמלאות של כל גידנו עצמותינו והמוח והלב שלנו, בגאוה שלנו, ב"אשר בחר בנו", זו סכנת שמד. מתוך כך, מלחמות של חז"ל, שקרובות לשפיכות דמים, כנגד חלקים מתמוטטים התמוטטות רוחנית נשמתית מאחיזה בכלל ישראל. ומכאן המשך בדורות לנפילה כזאת.

אנשים שואלים, מה המושג הפילוסופי הזה, כלל? ומבינים כאילו כלל, זה ריבוי של פרטים. אין מילים לגנות שיחת מעוטי שכל כאלה. זוהי פשוט השגה מטריליסטית, חמרנית, שיחת בהמה. כלל זו יצירה אלוהית יסודית, מקורית, שמיימית.

אלה הם יסודי אמונה, עיקרים שבעיקרים. החלטיות אבסולוטית עליונה של ערך הציבור. קרבן התמיד. כאן נפגשים עם המיוחד שב"מרכז הרב". מרכז התורה, ומרכז החיים של מסירות נפש מתוך קדושת הכלל, הציבור. אשרינו, מה טוב חלקנו, שאנחנו חלק של ציבוריות.

פרק ב': הכלל והפרט

יש נשמה לעולם, נשמה להיסתוריה, תוכן פנימי, שמחיה ומוליך את החיים החיצוניים שכאלפי השנים.

יש נשמה כללית לאומה, "ושכנתי בתוכם". "שכינה" זה כלל ישראל, התוכן הרוחני, שם שמים שבתוכנו. לא היחידים עושים את נשמת הכלל, אלא להיפך. כל אחד ואחד מאיתנו הוא חלק מכלל ישראל, והכלל מאיר על כל אחד ואחד ששייך אליו. באותה מידה, שהאמת הפנימית, האלוהית, מאירה את הגוף, כן גם ההצלחה. הגוף הוא הכלי לעיקרו, הנשמה וצריך להיות קשר והתאמה ביניהם.

המיוחד שבנו, הוא קדושת הכלל, ולא קדושת הפרט. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". "גוי גדול". "גוי קדוש". זהו הדבר המקורי המיוחד לנו.

שלימות הבנין, שלימות הבריאות של נשמת הכלל היא, כאשר היחידים הם במצב של בריאות, שהארה גובה נשמת הכלל מאירה בהם, כאשר הפרטים מוארים ומתאימים עצמם אל קדושת הכלל. ישנם בזה מצבים שונים. במצב עליון אין בכלל מרידות ביחס שבין הפרט והכלל, הכל בנין אחד, הופעה אחת, העם בכל גווניו, והתורה בכל גווניה.

במדרש (שה"ש רבה ב, יד,): "אמר רבי יצחק: לשעבר, היתה התורה כלל, והיו מבקשים לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד". כשהתורה נתפסת ככלל אחד חי, כל הפרטים שייכים כולם, לזרם החיים שמקיף את כל התורה כולה. "ועכשיו, שאין התורה כלל, היו מבקשים לשמוע דבר מקרא, ודבר אגדה". עכשיו – במצב של חולשה, של פרטיות של חוסר הופעת שפע חיים כללי. רצים אצל אגדה, לחפש בה לח של חיים. "תורת ה' תמימה משיבת נפש" – כשהיא תמימה, היא משיבת נפש. כל הכלליות שבאגדה, נמצאה היא באמת ביסודי ההלכות. בבית שני היתה התעכבות של הופעת האור הגדול, אור השכינה, במלוא תוקפו וגבורתו, ולכן הפרטין התבלטו ביותר. בבית ראשון היו גם כן קיימים כל הפרטים, אלא שהם לא התבלטו, ככוכבים שאינם נראים באור יום.

פרק ג': למוד אמונה מהכוזרי שהוא קדש הקדשים

ר' ישראל משקלוב עמד בראש עלית תלמידי הגר"א לארץ. תלמיד מובהק של הגאון. השני ברשימת התלמידים, אחרי ר' חיים.
יש ספר קטן שנקרא "בית יעקב" – לפניו שלושה דפים – "תוספות מעשה רב" הנהגות של הגר"א. שנמצאו בכתבי ידו של ר' ישראל. "מעשה רב" כולו הלכות, וגם זה רובו הנהגות הלכתיות. ושם שני סעיפים חינוכיים מוסויים.

1.תיקון לבעלי תשובה. ואינו אומר: צומות וסיגופים וכיו"ב, אלא, (1). תיקון עיקר: תוספת קנין תורה, שקידת התורה. (2). נקיות הלשון. אלה שני הדברים העיקריים לבעלי התשובה.
2.היה משבח מאד ספר "מנורה המאור". וכן ספר – "חובות הלבבות", זולת שער היחוד, ובמקומו "היה אומר שילמדו "ספר הכוזרי הראשון", שהוא קדוש וטהור, ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו".
"היה אומר", במפרשים בפרקי אבות, היינו: היה רגיל לומר, אמר ואמר ועוד ועוד. אמונה צריכה לימוד. ומתוך שמצוה לשמוע דברי חכמים, אנו מצווים בדברי קודשו של הגאון ללמוד אמונה, וללמוד אמונה מהכוזרי דווקא. מכאן לומדים אמונה, ומדגיש שם, בניגוד לשער היחוד שבחובת הלבבות. לימוד אמונה מהכוזרי, ולא משער היחוד. מוסר – כן מחובת הלבבות, אבל אמונה, שהיא העיקר, היא השורש, לא.

מי שמעיין בהקדמה ל"שב שמעתתא" רואה שכולה מהר"ל. ה"קצות" מופיע כמהר"ל, כגאונותו בהלכה, גאונותו באמונה. תלמידו הגדול, שהוציא ספרו "אבני מילואים", שכותב בספרו שו"ת מהריא"ז ענזיל". סוף תשובה ו', אחרי שמצטט כמה שורות מספר הכוזרי: "והמחבר של הספר ההוא, היה רבינו יהודה הלוי, שהי' באחרית תקופת הגאונים, וספרו קה"ק כידוע". ספר הכוזרי לעומת שאר דברי מדע האמונה, קדש הקדשים, ומוסיף "כידוע", כפי שמסתמא קיבל מרבו. וכן "אורות" ביחס לשאר ספרי הרב אבא ז"ל – "קדש הקדשים". והמילים האלו שקולות בשקל הקודש, מדויקות מאד.

הקדושה במובנה השלם, היא , שלמות המציאות. המציאות בשלמות תוקפה, בנצחיותה. מה שנמשך ממקור החיים. "קדוש לעולם קיים" (סנ' צב) שתיים שלוש מילים בחז"ל הן עולם מלא. אוצר של חכמה. קדש הקדשים, היינו קיים שבקיים נשמת המציאות, ישראל לב שבאומות. מרכז החיוניות של אורגניזם ההויה. קדושה אלוהית, שמימית, נמשכת בעולם ע"י קדושת ישראל, זאת ולא אחרת. מה שלא דרך ישראל זו ע"ז "קדושים תהיו, כי קדוש אני". קדושת ישראל נמשכת מהקב"ה. "אתם הדבקים בה'".

יש הרבה ספרים לברור אמונה. מורה נבוכים ועוד. הרבה דברים כלליים, וגם עניני כנסת ישראל. קבלת עול מלכות שמים בשכל, ובהבנה, כללי. משא"כ ספר הכוזרי, מיוחד, שכולו סגולת ישראל, כולו עם ישראל, ולכן הוא קודש הקודשים.

לכן גם חרב אבא ז"ל, מעת שהתחיל קביעות שם ישיבה כאן, התחיל בקביעות לימוד הכוזרי, זה לא הולך אחרת. וכך גם "אורות" קה"ק. המון כת"י קדושים של הרב אבא ז"ל, אבל "אורות" כולו ישראל, ספר אורו של משיח, ספר גאולת ישראל, ישראל ופקודתו, לכן הוא קודש הקודשים.

חובות הלבבות, גישתו פילוסופית, גישה של ראיות והוכחות, יש עולם אז יש גם מחדש עולם. מן העולם, מן הבריאה, אל הבורא. כמעט שלא נזכר כי ישראל, בערכו כאומה. לעומת זאת הכוזרי, גישתו היא מן הבורא אל הבריאה. מתוך סגולת ישראל. החילוק הזה הוא יסודי מאד.

אם זה בשיחות במוצאי שבת קדש, ואם זה בשער השעורים תמיד אנו חוזרים לשיטה אחת: להתרגל להיפגש עם רבש"ע, להתרגל לעקוב אחר מעשה ה', "כי לא יטוש ה' עמו".