|
התרבות הישראליתהרב צבי יהודה הכהן קוקגלוי וידוע הוא, שהיסודות התרבותיים והרוחניים הם היסודות החשובים בחיי האדם, ובפרט בחיי כל קבוץ חברתי, המקיימים אותם ומניעים את השתכללותם והתעלותם לפי כל מצבי החיים ותנאיהם השונים. סדרי-חינוך וספרות, למשל, הם הצרכים הנכבדים שאין כל קבוץ חברתי אנושי, בעל שכלול-חיים באיזו מדה, שהם לא יתפסו מקום הגון בחייו, ותפיסת- מקום זו הולכת ומתבלטת יותר ויותר עם מהלך-התפתחותו של האדם בכלל. ובוודאי אי אפשר לה לכל שאיפת – תחיה, של איזה עם וישוב של איזו ארץ, שלא ימצאו גם אלו ביסודה, - ובפרט בשאיפת תחיתו של עם ישראל וישובה של ארץ ישראל, שההתבססות התרבותית, הקולטורית, בודאי מוכרחת להמצא ביסודה. כי גם המורידים את ערך הרוחניות בכללה בחיי האדם למדרגה התחתונה שבתחתונות, הלא לא יוכלו להכחיש לגמרי את מציאות הצרכים הרוחניים בחיי האדם: מה שביכלתם לאמר הלא הוא רק זה, שאין הצרכים האלה עקריים, ויסודיים, אבל אין מכחיש שבלעדם אין חיים אנושיים, וביחוד חיים חברתיים. וקל-וחומר לחיים החברתיים של עם ישראל, שכוחותיו וכשרונותיו נתגלו בעיקר בכל משך ההיסטוריה שלו לא בכחות הגוף והחומר, אלא דוקא ב"אינטלקטואליות", בשכל ורגש, במוסר ובדת וכדומה. ובכל זאת ידועה היא לנו "שאלת הקולטורה" מראשית ימי הציונות והלאומיות החדשה ועד הימים האחרונים להתפשטותו הכללית של חזון תחית ישראל וארצו בכל תפוצות ישראל. "הקולטורה" – הלא זאת היא סמל המקנה, אשר מפניה חרדו, - ולא בלי יסוד, - הדבקים בתורת ד' אלהי ישראל ומסרתה מגשת אל הציונות והלאומיות. מתנגדי הציונות והלאומיות אלה הלא ל"קולטורה" שבהן התנגדו בעיקר, וגם במחנה הציונות והלאומיות הלא זו היתה סלע המחלוקת, עד שעמדו מפשרים ידועים להשתדל "למען השלום" לדחות את שאלת "הקולטורה" מהתעסק בה. כאילו היה בגדר האפשר ציור של ציונות, לאומיות, תחית העם והארץ – בלא קולטורה. האמנם עלה על דעתם של מתנגדי הקולטורה והמפשרים ההם, שתוכל להיות תחית העם והארץ בלא היסודות התרבותיים הרוחניים, המונחים ביסוד כל קבוץ חברתי? החפצו באמת מי שהם לעשות את תנועת התחיה בישראל צנומה ויבשה ומחוסרת כל לח חיים תרבותי רוחני? דוגמא לדבר בשאלת הקולטורה האנושית הכללית. חלוקות הן הדעות מאז על הקולטורה האנושית הגדולה, אם יצא שכרה בהפסדה או יצא הפסדה בשכרה. ולכאורה אין בין שני מיני חלוקי דעות אלה, בין שאלת הקולטורה האנושית הכללית ובין זו שלנו, אלא הדמיון החיצוני של המלים בלבד. אבל באמת יחס גדול יש בינהם כי יסוד קבוע שוה לשניהם. הן גם חפץ מתנגדי-הקולטורה הגדולים, כמו רוסו וטולסטוי, לא היה להשיב-אחור לגמרי את האדם למצב טבעו הפראי כשהוא לעצמו, בשלילת כל השתכללות כוחותיו והתקדמות מהלכם בתקופות ההיסטוריה השונות. אלא במה נחלקו? בהבנת ערכי הקולטורה. "מתנגדיה" דורשים כי תהיה הקולטורה למה שהיא יכולה וצריכה להיות, כי תעמד על עמדתה הנכונה ותתן את אשר היא יכולה וצריכה לתת. – זוהי נקודת הנגוד שבשני מיני חלוקי-הדעות האלה, שאלת הקולטורה האנושית והכללית ו"שאלת הקולטורה" שלנו, ובזה גם הצד השוה שבשניהם. כי מהו מובנה האמתי של הקולטורה, או בתרגומה המדויק בלשון ישראל – התרבות? המובן המלתי היסודי של "קולטורה" בלטינית ו"תרבות" ביהודית הלא הוא חינוך, גידול, פיתוח, - וכן גם המובן העניני. החינוך של האיש הפרטי הלא הוא ההוצאה מכח לפועל, מהעלם לגילוי, את הכוחות והכשרונות הנמצאים בנפש הילד בטבעה, או הראויים לפי טבעה להתקבל בה ביותר מתוך ההשפעות החינוכיות השונות. כשגורמי החינוך – ההורים והמורים, הספרות והסביבה של הילד, - מותאמים ומכוונים לשכלול כשרונו הטבעי הזה של הילד ופתוחו בדרכי החיים השונים, אז החינוך הוא מוצלח וטוב, ובהפך, כשכשרונו הטבעי הזה של הילד נעזב, אם לא יפותח ולא ישוכלל, כשגורמי החינוך מכריחים וכופים אותו לצד אחר, המוזר לו לפי טבעו, הרי הוא נעשה גבר לא יוצלח. הצלחת החינוך היא באותה מדה שהוא עומד על עמדתו הראויה ושומר את תפקידו, שהוא מתכון כלפי הטבע הפנימי, כאשר בראו האלהים, להשלימו, לפתחו ולשכללו על ידי האמצעים הגורמים והמסייעים השונים. ואף התרבות האנושית הכללית כך. המובן הרחב והכולל של החינוך, שהוא כולל באמת את כל עבודות רוח האדם השונות, הלא הוא כמו-כן השלמת היסודות הטבעיים, גילוים והוצאתם מכוח לפועל, מהעלם לגלוי, שכלולם ופתוחם.וכשהוא עוזב את היסודות הטבעיים, אז הוא חוטא לטבע ההויה, ואחריתו עדי-אובד. זה הכלל: כשם שכל עיקר ערכם ומובנם של החיים, בכללם ובכל פרטיהם, הוא לפי מעלת התקדמות התרבות בתוכם, שבלעדה הלא הם שוממים, גלמיים, ואינם עדיין באמת בכלל חיים, - כך כל עיקר ערכה ומובנה של התרבות, לכל חלקיה ומקצועותיה, הוא חשוב רק לפי ערך הידבקה, התכונותה והתאמתה, לטבע עצם החיים בכללם ואותו החלק המקצוע הפרטי שהיא עסוקה בו, שרק בזה היא ראויה לקיומה ולשמה. הטבע היסודי של החיים מתמלא ומקבל את שלמות צורתו על ידי ריבוי הגונים והפרטים השונים, המשתנים והחולפים, שהתרבות מעשירה ומשכללת אותו בהם, והתרבות מתקימת וצולחת במה שבכל רוב עושר שינויי הגונים וחליפות הצורות אשר לה היא קשורה אל היסוד האחד, הטבעי הפנימי, הקים בכל-השינויים והחליפות האלה ונותן להן את קיומם ומהלכם הבריא והרצוי, - ואליו מכוונת, מותאמת ודבקה. כי זוהי עבדת האדם: "לעבדה ולשמרה". הקולטורה האנושית כשהיא שוכחת את יסוד-החיים הטבעי הפנימי, הקים והבלתי משתנה, ומשתקעת כולה רק בהעשרת הגונים הפרטיים ושכלול פרטי צורות החיים, החולפים והמשתנים, בלא התיחסותם אל המקוריות, הכלליות והנצחיות, כשהיא סרה מדרך ד' והולכת אחרי ההבל ונהבלת, - הרי היא מצעידה את האדם לבלהות, נוטלת כל הוד חייו ומחשבת עליו את עולמו, ממיטה עליו כל מיני צרות ומדוים ומצוקי שאול תחתית ומשיבתו עד דכא. זוהי הקולטורה האנושית בדמות האליליות, של האנושיות העתיקה מעבר מזה, והניהיליות של האנושיות האירופית החדשה מעבר מזה. ועל דא צוחו נביאי קדשו וגדוליו של עם ד' וגדולי הרוח שבאומות העולם בדורותינו, - כי תהיה הקולטורה למה שהיא יכולה וצריכה להיות, כי תעמוד על עמדתה הנכונה ותתן את אשר היא יכולה וצריכה לתת. וזהו היסוד הקבוע, השוה, נקודת הנגוד האחת אשר לשני מיני חילוקי-דעות אלה: שאלתה קולטורה האנושית הכללית ו"שאלת הקולטורה" שלנו. כי הלא כתרבות האנושית הכללית והאישית הפרטית כן גם המינית והקיבוצית; גם תרבות כל עם וכל קבוץ חברתי מיוחד היא השלמת הטבע היסודי הקים, הטבע הפנימי האמתי, הנשמתי,של נשמת האומה, של הפסיכולוגיה הציבורית האמתית, - השלמתו, שכלולו, פתוחו וגילויו, העשרתו ברוב שינויי מצבי החיים וחליפותיהם אשר לעם הזה או לקבוץ החברתי הזה, מצד מערכת חייו שלו ומצד חיי האנושות הכללית ויחסו אליהם. בשם דרפר, - לפני התפשטותה הרחבה של תורת פסיכולוגית-העמים הלצרוס-שטינתלית, - כבר נאמר, כי התנאים החיצוניים של איזה עם או צבור יועילו רק אז לחזק ולרומם את תקות-חייו, אם יהיו מותאמים ומכוונים לנטיתו הטבעית הפנימית. הצלחת התרבות של כל עם וכל קבוץ חברתי אף היא תלויה בהתכונותה והתאמתה לפסיכולוגיה שלו, למהותו הנשמתית ולתכונת הנשמה האנושית והחיים האנושיים בכלל, בזכרה בתוך כל מרבית פרטי השינויים והחליפות, החידושים והתמורות, שבדרכי ההתפתחות וההתקדמות שלה, את יסוד חייו הפנימי מצדו האנושי ומצדו הקיבוצי המיוחד, היסוד האחד, הכללי, הקים והמנצח בכל אלה פרטי השינויים והחליפות, החידושים והתמורות שלה, ואשר אז ישתכלל בהתגלותו על ידה, בשומה את דרכיה אלה על פיהו. דין זה הלא נוהג בכל עם ובכל קיבוץ חברתי, ועל-אחת-כמה-וכמה בישראל. שהרי בזה הוא עיקר מהותו המיוחדת ומובדלת של תרבות ישראל עם תורת האחדות שלה, בזכירת תמיד של התכן הפנימי האחד הכללי האלהי אשר להויה כולה הממלא וכולל את כולה עם כל פרטי החילוקים והמעקשים, החליפות והתמורות שבה, שכולם מובלעים בכלליותו ומגלים את עומק-רוממותו, - ובשימת דרכי החיים כולם וארחותיהם על פיהו. ידוע גם לתורות התרבות האחרות של האנושיות כי יש הרבה לפנים לאחור, למעלה ולמטה, לפני לידת האדם ואחרי מותו, כי גדולה ההויה עד אין חקר ותכלית. ההכרה כי יש תכן פנימי גדול כללי, לחיים, להויה, כי יש אל אחד גדול ונשגב גדול ונשא על כל אלהים, "אלא דאלהיא", "די מדריה עם בשרא לא איתוהי", ישנה במעמק רוחם של הגויים ההם גם הם. אבל הם לא זכרוהו ולא דבקו בו ולא שמו את דרכי חיי האדם על פיהו. בכל משך החיים דבק האדם על פיהן רק באיזה חלק ופרט מהחיים וההויה, באיזה כח מיוחד מהכוחות הכללים השונים של ההויה, או בפרטיות של זרם חייו האישי המיוחד, ושכח את המהלך הכללי האלהי של כל החיים וההויה עם כוחותיהם פרטיהם וחלקיהם; "שכחי אלהים" היו הגוים ההם, וגם בני ישראל בשפלם ובלכתם "בחוקותיהם" כמו שכחו את צור מעוזם. השקפת האחדות של התרבות הישראלית גם היא לא כפרה בהמון הריבויים והסתירות אשר בהויה ולא העלימה את עיניה מהם. לא טחו עיניה מראות את כל הטבע עם כל העובר והחולף שבו, עם כל המשתנה, המתחדש והמתהוה בו, עם כל ההתרוצצות וה"מלחמה" התדירית שבם, ולא נעלם ממנה מתוך כך ערכם הרב של כוחות הטבע השונים, כוחות הגבורה, כוחות היופי, כוחות המוסר וכו'. אלא שבכל זאת ידעה והורתה: "ד' אלהינו ד' אחד". "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא". אמנם כן, רואים אנו בכל מלא רחב ההויה פרטים רבים, חלקים שונים, מעוטי ימים וחלושי כוח, מלאי קרעים וקטעים, פרודים ונגודים, באין שלום ונחת; והחזיונות השונים והמשונים של כל אלה יש שיצערו ויכאיבו את הרגשתנו ויש שירוון עונג וחדוה. אבל כשאנו מתרוממים וחוג-מבטנו מתרחב לראות את ה"כל", את הקים והמנצח והמתמיד בכל השינויים והפירודים, הריבויים והסתירות האלה, את התוכן הפנימי של כל זה, את נשמת החיים, הנשמה הטהורה, את ההקיפיות והכלליות, ועם זה את הפנימיות, הנצחיות והאינסופיות, של כל אלה הרינו באים אל הכרת-החיים-וההויה האמתית והברה של קדושת האחדות המקפת וממלאה את כל אלה, - של המקור, הסבה, הבורא, היוצר המהוה והמקים והמנהיג האחד של כל הוית הטבע וההיסטוריה הזאת. והננו חיים את חיינו, הולכים את מהלכינו, בתוך כל הפרטים והחלקים האלה, מלאי הקרעים והקטעים, הפירודים והניגודים בחלקיותם הנראית לעינינו, בתוך כל יצורי עולמינו, - ושכינת האחדות העליונה, הקדושה האלהית, של אלהים-חיים-ומלך-עולם, שורה עלינו מאותם המרומים, מישרת את ארחתינו ושמה את הערך הנכון להתרשמותם של חזיונות-החיים השונים בתענוגי הרגשתינו ובמכאוביהן. וכשאנו דבקים בד' אלהינו, בתורת ד' אשר בפינו ובלבבנו ובמעשינו המיוחדים לה, בכל מלא חיינו האישיים והציבוריים והלאומיים, חיים אנו כולנו היום. בישראל, שעיקר מהות עצמות רוחו המיוחדת, - שגם לולא היתה כזאת מעיקר טבע יצירתו הנשמתית הלאומית כבר נקנתה לו ונתעצמה לו להיות כזו על ידי כל מהלך חייו וארחותיו הפנימיים וחותם בריתות דם ואש וכל מצוקות הגלות, - היא בזכירה המתמדת, בתוך עושר ושכלול כל הפרטים והחלקים הרבים והשונים בני חלוף ופירוד שבהויה, את עומק הרוממות, הגדל והשגב של הכלליות האחת של ההויה האלהית, של תוכן החיים ויסודם הפנימי, האחד, הנצחי והקיים, החובק את כל זרועות העולם וממלאם הוד ותעצומות-אלהים, הלא בודאי ובודאי שהתרבות הישראלית היא התרבות המיוחדת לו לישראל, היא הזוכרת בכל מעלות הפראת החיים, ההתקדמות וההתפתחות שלה וערכיהן, את עצמיות רוחו היסודית הפנימית האחת של עמנו ושמה את דרכיה על פיהו, היא אשר תגלה את עצמיות רוחו, את תוכן חייו ויסודם-הכולל, ותוסיף פיתוח, שכלול ועצמה ועשר רב מכל ריבויי הגונים הפרטיים של החיים ההולכים ומתקדמים ומתעלים לכל חליפות תקופותיהם ומקצועותיהם, היא אשר תחזק ותרומם את תקות חייו, את ערך חייו ואת מצב חייו. התרבות הישראלית היא תורת ד' אלהים חיים שהיא היא התרבות האמתית. היא לא מה שהוא קופא ועומד ואינו כלל בהתעלות החיים וההויה התרבותית, ולא "קולטורה" המשתעבדת לשכלול החיים והתפתחותם ברבוי הגונים והצורות הפרטיים של החיים כשלעצמם, מתוך שכחת תכן החיים ויסודם הפנימי הכולל, האלהי וקביעת "מסילה לעצמה", שהיא הפכית ונגודית לערך חייה וטבעה שלה כמו לטבע ההויה בכלל ולערך חייה, וחסרה מתוך כך כל זכות קיום וכח קיום. תנועות רוח שכאלה לבדן לא תוכלנה להקיף ולכלול את כללות שדרות עמנו ותפוצותיו, ולא להחיות ולהקים את חזון התחיה בישראל ותנועת זרמיה. אבל זאת היא עבודת-העם-והאדם הגדולה בהפראת החיים וההויה, השתכללותם והתעלותם, התפתחותם והתקדמותם, השלמה והמלאה, הוספת שכלול הכוחות אנושיים והלאומיים המיוחדים, הרוחניים והחמריים, ותקונם ברוב פרטי גוני החיים וחליפות צורותיהם מזמן לזמן ומתקופה לתקופה, - במלא מובנה האמתי, הממשי והקים, דהיינו על-פי תורת ד' אלהים חיים ודברי חוקיו ומשפטיו: מתוך תקף הזכירה התמידית הפנימית, הנשמתית הקבועה, החיה והקימת בישראל, של תכן החיים ויסודו הפנימי הכולל, ממקור החיים וההויה ומעין ישעם וחפצם, מתוך עז הזרמת החיים והתנשאות רוממותם עם הזכירה, דבקות ההכרה האלהית התמידית, הזאת, בתור הטבע של הנשמה האנושית בכללה והמטבע המיוחדת של הנשמה הישראלית. זוהי התרבות, התרבות הישראלית, המכוונת בהתכוננותה הטבעית הפנימית לא רק לתכונתנו הגזעית החיצונית, שאנו מובלטים בה גם לעיני הגוים בתור בני הגזע העברי, אלא לתכונתנו האמתית העצמית, - שהיא עיקרא ושרשא של כל ההתיחדות החיצונית וכוללת אותה, - המיוחדת לנו לנשמתנו הלאומית, המובלטת ביותר בהתיחדותם של בני ישראל בתור בני העם העברי, בני אברהם יצחק ויעקב "אשר היה דבר ד' אליו לאמר: ישראל יהיה שמך". כחה של זו הוא להקיף ולכלול בהשפעתה את כל עמנו בכל מערכות שדרותיו ותפוצותיו, לעודד ולסדר בקרבו כראוי את כוחותיו החיוניים, לשובב בו את חפץ תחיתו וכח תחיתו במלא עזם, עד כדי לקים בחיים הממשיים את חזון תחיתו האמיתית, השלמה והגמורה. ואם תמיד אנחנו מעריכים את ערך חיינו לפי מעלת ההתעלות וההתפתחות התרבותית שבהם, שקיומה והצלחתה הוא לפי מה שהיא דבקה ומתכונת ליסוד עצם החיים הפנימי, - על-אחת-כמה-וכמה בתקופתנו הנכחית, המסומנת בהתגברות העזה של צרות הגלות החומריות והרוחניות מעבר מזה ושל תקות הגאולה והעבודה לשם גאולה ותחיה בכלל ישראל וביחוד בארץ ישראל מעבר מזה, שאם אנחנו חפצים לשמור על שארית חילנו שלא תתדלדל ועל פליטת צורתנו שלא תתטשטש, ואם אנחנו חפצים לתת איזה ערך, איזו תקוה, ואיזה מצב, לחיינו ההווים שישמשו בסיס להתקימותן הממשית העתידה של שאיפותינו ומשאות נפשנו לתחית האומה וכל קניניה, אז עבודת העלאת הערכים וסדור הכוחות של התרבות הישראלית היא רוח החיים העקרי והסודי בהתגשמותם של חפצינו אלה. אויר הגלות המטומטם, הממולא בזוהמת השפעתן של התרבויות האחרות הזרות, עוצר בעד מהלך חיינו ואידיאליהם. שם, באויר הגלות, אפשר שיתגלה לנו רק ראשית פרכוסים של תנועות רוח, תנועות תרבותיות מאיזה צד שתהיינה, ולעולם לא יוכל להיות להן, לאלה בעצמן, ערך קיום וכח תחיה לישראל אלא כפי יניקתן מאוירא דארץ ישראל, מאוירנו הקדוש והטהור, מארץ חיינו הטבעים המלאים, מקור חיותה וגידולה של תרבותנו. וכל מה שיתרחבו וישתכללו חיינו בארץ ישראל ויעשו יותר אזרחיים וקבועים בתוכה, ככה יתגדל, יתחזק ויתעלה כחה הטבעי של תרבותנו, ורק מתוך שגשוג-החיים הטבעי הבריא הזה, תגיע לידי כח השפעת חיים ותחיה, מרכזית ושלמה, על כל תפוצות ישראל. ורק אז יבואו לידי תקונם והשלמתם כל אותם הניצוצות של התחלת התנערות העז והתחיה, בכל מקומות פזוריהם, בהצטרפם אז אל אבוקת הקודש הגדולה של אור ישראל, אשר יאיר לו בציון, מתוך מבוע חייו המקורי והרענן והמתקדם בארץ חמדתו, להאירו ולהנחותו את הדרך לחדוש איתן-עלומיו כימי עולם וכשנים קדמוניות. ועבודת התרבות הזאת, הצומחת ועולה מתוך טהרת אוירא דארץ ישראל גופא ואינה משתעבדת לעול הגוים שעל צוארנו בארצות הגולה, ואשר מתוך כך היא באה לעבוד בהשתכללות חיינו התרבותית בכל הדרכים המוכשרים לה ובריכוזם הספרותי של אנשי המדע והספרות, בעלי המחשבה והשירה הישראלית הבריאה והמקורית לשם זה, - היא היא שיש לה לדגול בשם התרבות הישראלית. (מתוך קובץ "התרבות הישראלית", תרע"ג).
המאמר להורדה
|
 |