|
שיחות הרב צבי יהודה הכהן קוקמן הנצח - (מתוך שיחה 47)
קדושה צבוריתהמהר"ל מברר את ההבחנה בין ישראל לעמים. גם בין הגויים ישנם אישים יחידים נעלים. אמנם כל זה קדושת הפרט, ועניינם המיוחד של ישראל הוא קדושת הכלל במובן הציבורי. אצל חז"ל יש ביטוי לכך במאמר: "בין ישראל בין נכרי הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו", על פי אצילותו הרוחנית-מוסרית הפרטית. אבל ענייננו הוא "אשר בחר בנו מכל העמים", "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", במובן הכלל. נפגשים כאן עם המדע המיוחד של הציבור, ערך קדושת הכלל. לאברהם אבינו, אבינו הראשון, נאמר "לך לך...ואעשך לגוי גדול", ולא אדם גדול. ערכו של עם ישראל הוא ערך קדושת הכלל.פסיכולוגיה ציבוריתבדורות האחרונים היתה התקדמות גדולה במדע, ברפואת הגוף והנפש-בפסיכולוגיה. גם בין היהודים הופיעו גדולי מדע, כגון שני היהודים הענקים – פרויד ואיינשטיין. איינשטיין היה יהודי טוב יותר מפרויד, הוא עשה שירות לציונות, לעם ישראל וליהדות. פרויד שהיה גאון במקצוע שלו, חדירה למעמקי נפש האדם היחידי הפרטי, היה גס רוח וכופר. עוד שניים שהיו קרובי משפחה ועשו הרבה בתחום הפסיכולוגיה הציבורית השייכת לנפש העמים: הגיסים משה לצרוס וחיים שטינתל. שניהם תפשו מקום חשוב בעולם המדע והיו בעלי שם עולמי. לצרוז היה יהודי דתי, ידוע במיוחד בין הגויים בעלי התרבות הגרמנית. אחד מגדולי הספרות הגרמנית, פול הייזה, מספר שרצה מאד לבוא לביתו של פרופסור לצרוס כדי לשמוע קידוש. הגיע לברלין, לביתו של לצרוס, ומכיוון שלא היה שם עירוב שימש אותו כגוי של שבת מתוך הערצה גדולה לפסיכולוג היהודי. לצרוס עצמו אמר פעם שמה שזכה לכבוד הגדול בעולם המדע היה אולי בגלל שבילדותו זכה לקבל תורה מהגאון הקדוש ר' עקיבא איגר, שברכו עוד בהיותו ילד בהצלחה רבה. לצרוס ושתינתל הדגישו את ענין פסיכולוגית העמים: טבע כל עם, מהותו הנשמתית ואופיו הצבורי המיוחד.קדושת הכללבספר נצח ישראל בפרק י"א נפגשים עם הענין המיוחד שלנו, של ישראל. המבדיל את ישראל מן העמים הוא קדושת הציבור, "אשר בחר בנו מכל העמים", קדושת הכלל שהיא המקור, ממנו נמשכת קדושת הפרט. ערך הקדושה בישראל מתחיל מהכלל, מהלאומיות, ובגויים מופיעה רק קדושת הפרט.קדושה – תוקף מציאותמה שהוא פחות שטחי – הוא יותר קיים במציאות הממשית. כגון: העולם הזה הוא פחות מציאותי מהעולם הבא. ישנה אצל חז"ל הגדרה לגבי "קדוש", האם הוא פחות קיים? לא, הוא קיים, אף יותר מן הלא-קדוש. "קדוש לעולם קיים". צריך להבדיל בין קודש לחול. החול אינו קודש, אבל גם לא היפך הקודש. לנו ניתנה תורה לקיים אותה ולחיות על פיה להמשיך קדושה בחיים, בעולם הזה, לתוך החול. המגמה והשאיפה שלנו בארץ ישראל, היא מדינה קדושה. מדינת ישראל וקדושה בה, אין פירושה חולשה או פגיעה בבריאות החיים הצבאיים או המדיניים. לקדושה אין מובן של שלילה או חולשה, אלא מובן של קיימות.הסתייגות מפרישותיש אצל חז"ל דיעות שונות בעניין הנזיר. אחת מהן אומרת שחטא. ולמה? שאסר יין על עצמו. יש בתורה הרבה איסורים, "לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים"?! מתרצים שזאת הדרכה ליחידים, "מוסר היחיד". אבל לא יכולה להיות שיטה כזאת עבור הכלל. ישראל שנבחר מכל העמים אינו עם של נזירים. אבל העם סגולה, וכל החיים, כמו כל המדינה, מוארים באור טהרה וקידוש השם, בחיים שלמים ובעם שלם. בתקופת חיינו בעולם הזה, עבודת האדמה, עבודת כפיים וכן תענוגות מסויימים מותרים. אצל חז"ל יש ביטוי לכך שאין עניינה של התורה לאסור הנאות. יש אפילו ברכות מיוחדות להנאות – ברכות הנהנין, כי אדם נוצר בעוזה"ז לחיות בדרך התורה, לעבוד אדמה, לפרות ולרבות ולהרבות עשיה – "אשר ברא אלוקים – לעשות", להיות שותפים לקב"ה בפיתוחים חלקאיים ותרבותיים. כך בעולה"ז בכלל, ועל-אחת-כמה-וכמה בעוה"ז שלנו, בארץ שלנו המיוחדת. יש חיוב ליהנות, אך בהתאם להדרכת התורה.בין ישראל לעמיםהמשנה אומרת: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". ויחד עם זאת – גם חסידי אומות-העולם יש להם חלק לעולם הבא. כל ישראל באופן כללי, כל הציבור הישראלי, בין עלי שמים וארץ בין ישראל בין נכרי בין איש בין אישה בין עבד בין שפחה – הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקודש שורה עליו. בישראל, בתוך המסגרת הקדושה הבאה מלמעלה למטה, משמים לארץ, ממשה רבינו דרך הנביאים עד לדורות אחרונים, יש מקום גם לגדלות יחידים. אבל באוה"ע, הקודש מופיע מלמטה למעלה, וכולל בתוכו גדולי רוח וכשרונות-במחשבה מיוחדים. זה המובן האמיתי של "המבדיל בין ישראל לעמים", קיימת הבחנה במדרגות גם בדברים הגדולים הנוראים: "נורא אלוקים ממקדשיך".החיות הישראליתלפני כמה שנים כתבתי מאמר בשם "החיות הישראלית". אלו שתי מלים של חיים, שכוללות בתוכן הרבה מאד.ישנו מדע הנקרא "דרוויניזם" – תורת ההתפתחות, ועיקרו הוא שהעולם מתפתח כבר אלפי שנים כאילו במקרה. לכאורה הכל מקריות, אבל באמת הכל מכוון ע"י הקב"ה מסבב הסיבות. המדע הזה הצליח להסביר הרבה תופעות, אבל לדבר אחד, לנקודה אחת לא הצליח להגיע: איך מתקשר האורגאני והלא-אורגאני, הגוף והנשמה. מה הוא הקשר שעל ידו מתגלה החיוניות. נקודה זו היא מקום סוד החיים. ה"חיות" היא ההבחנה וההדרכה להבנת הקשר של הזוג הזה, השייך אותה הזוגיות שכבר הזכרנו: גוף ורוח. זוהי עובדת החיים בחומר החי. קיימיםפ חומרים חיים שונים, גדולים וקטנים. החיות מתגלה בכל היצורים החיים, אפילו הקטנים ביותר. מסופר על ר' יוחנן, שהיה ענק הרוח וראש ישיבה גדול, שכשהיה רואה נמלה – לכאורה חומר, אבל באמת בעל פנים ונשמה, חומר המסתובב בכוונים שונים ובעל אינסטינקט של פחד – היה מתבונן ביצור זה, מתרגש מתפעל ואומר: "מה גדלו מעשיך ד'" – שנקודת חיוניות מתגלה אפילו בנמלה הקטנה. עוד יותר מכך באדם – פלא הזדווגות האורגאני עם הלא-אורגאני, סוד גדול! סוד זה בא לידי ביטוי בברכת "אשר יצר". בחלקה הראשון של הברכה, יש קביעת עובדת יצירת כוח החושים וכוח השכל באדם. "אשר יצר את האדם בחכמה", בחכמה נפלאה. והברכה מסויימת: "רופא כל בשר" – הרפואה, ויותר מזה: "ומפליא לעשות". אחרי הטור, שנכתב ע"י ר' יעקב בנו של הרא"ש, בא ר' יוסף קארו שחיבר את השולחן-ערוך ונקבעה צורת החיים הנורמאלית של היהודי על פיו, במטבע הלשון "יהודי של שולחן ערוך". באותו הדור של ר' יוסף קארו, נכתב השולחן הערוך האשכנזי, השלמה לחיבור השולחן ערוך, ע"י הרמ"א. הרמ"א היה גבור הקדושה והרוח. הוא לא האריך ימים, ונפטר כשהיה בגיל שלושים ושלוש, וזה לגמרי לא מקרי. היה נערץ מאד בישראל, ודבריו נקבעו אצל האשכנזים, ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א, ובזה נעשה השולחן ערוך שלם לכל היהדות, לכל ישראל, לספרים ולאשכנזים. בשולחן ערוך מופיע פרק שלם המוקדש לברכת "אשר יצר". ומשלים הרמ"א שם ואומר: "מפליא לעשות", פלא פלאים, פלא החיים – פירוש "קושר דבר רוחני בדבר גשמי". זו החיוניות. ודאי, לזה אין הגויים יכולים להגיע בהבנתם. הם קובעים רק את העובדה שפה מתבלטת ידו של יוצר בראשית. אבל הרמ"א כותב בקצור: הפלא הוא שקושר רוחני בגשמי. ההתפעלות הזו מופיעה בדברי חז"ל במדרש שהזכרנו. ברמב"ם מתבטאים הדברים בחיוניות המתגלה אף ביתוש קטן: "כל הנמצאים, חוץ מן הבורא, מצורה הראשונה עד יתוש קטן, שיהיה בטבור הארץ, הכל מכה אמתו נמצאו". בתוך חתיכת החומר הקטנטונת יש משהו פנימי המכוון אותה למשאל ולימיןץ מי המכוון? מי מורה הדרך ומנחה? יש בחומר ניצוץ נשמתי. עד לנקודה הזו אפשר "לשכוח" את רבש"ע. אבל פה – חכמת אלוקים ודאית. כמעט אותו דבר, במילים שונות, בירושלמי: "אם מתכנסין הן כל באי עולם אינן יכולים לברוא יתוש אחד ולזרוק בו נשמה". אמנות קיימת בעולם, אבל יצירת חיוניות היא בלתי אפשרית. מול עובדת חיים זו – בטלים כל תעתועי הדמיון והמכניזציה המצריים את התפתחות החיים בעולם כתופעות מאטריאליסטיות. לפי תורות אלה, המרכזיות הפנימית היא בגוף, הכל אגואיסטי, אגוצנטרי. אבל בפני "נקודה נפלאה" זו של "האורגניות מתוך הבלתי אורגניות" – נעצרים. עד כאן "קץ שם לחשך". אם מתבוננים היטב – אפשר לראות שבדורות האחרונים הופיעו גדולי אדם, אדירי מדע ומוסר, חסידי עליון ומעשה, שהחלו מפיצים "בגבורת תפארתם את אור אמיתת הנצח". מתוך הכרת פלא החיים הפיסיקלי, מגיעים להכרה גם בפלא הקדושה ההסתורית אנושית של נצח ישראל, שכל עניינו של עם ישראל בהסטוריה – כולו נסים ונפלאות. "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", העובדה המיוחדת של האומה הישראלית המגלה את אור תורת החיים האלוקית הנמשכת בתוך כל מהלך הדורות, מאז היות האדם על הארץ. אי-אפשר להתעלם מפלא החיים הצבורי-הסטורי הזה, ונפגשים עוד פעם בזוג – קוב"ה ושכינתיה, שרש אחד המתגלה בהסטוריה המרוכזת בישראל, פלא החיים הפיסיקלי ופלא החיים ההסטורי מודיעים יחד את כבוד אמתתו והדר מלכותו של מלך העולמים, בשמים ובארץ "השמים מספרים כבוד אל" ו"כשאתם עד אני אל". בהמשך לזה, באחד המדרשים מופיע פתגם: "חיה אחת ששמה ישראל, וחקוק על מצחה ישראל, עומדת באמצע הרקיע" – אנחנו הרי יצור חי כלל-עולמי ונמצאים במרכז – "ואומרת בקול רם: ברכו את ד' המבורך, וכל גדודי מעלה עונים ברוך ד' המבורך לעולם ועד". וגדולי הגויים משתוממים מול בריאה משונה זו, ואינם מבינים. "אם מתכנסים כל חכמי מזרח ומערב לדכא חיותו הנצחית של עם ישראל במסגרת סדומית של תפיסה זמנית קטנה" מנסים לעקור את הנשמה אלו הם דברים בטלים – "אינם יכולים, ואינם מעלים בידם אלא עבודות סרק". אבירי הדעה שבגויים על ישראלואפשר לברר כל זאת אפילו מתוך מקורות גויים. הדבר בולט במיוחד דווקא אצל פילוסופים גרמניים.למשל ישנו ספר בגרמנית, לא מפורסם, שכתב רוכול, ובו הוא סוקר את תמצית ההסטוריה של המדע הפילוסופי בעולם. בדברו על תקופת האלילות, הוסיף- בעל כורחו - משפט על עם ישראל בלשון זו: "כמו אחד עד ופיכח עומד לו עם ישראל בין עמי האלילים השכורים ומבולבלים – זוהי החידה של עולם העמים שאינה ניתנת להתבאר על ידי האמצעים המצויים של סיפור תולדות הדורות". שמות ידועים ומופרסמים יותר: הפילוסוף גיתה שתפש מקום חשוב בספרות העולם, היה אוהב ישראל. והיה עוד גוי אחד – שילר, גם כן גרמני. גיתה היה בעלם כשרון ובעל מחשבה, ובמכתבים שכתב אליו שילר אפשר לראות שהעריץ אותו מאד. שילר אמר עלינו כך: "כל הדכאון והשפל הפוגעים בעם האוניברסאלי-הסטורי זה, לא יוכלו להשמיד את זכותו הנשגבה ואת עוז השפעתו בדברי ימי העולם". הגוי הזה נאלץ להודות בנצח ישראל. דבריו של גיתה גדולים עוד יותר, הוא הזכיר את התנ"ך במובנו האמיתי ואמר: "לאור דברי ימיו וקורותיו של העם המיוחד, מתוה ההנהגה האלוקית בכתבי הקודש את הדרך לכל האדם והעמים". לניטשה היה כשרון דיבור והוא השתמש בו לחרף ולגדף. ומתוך דחיפה כשרונית של מרחב המחשבה שלו הוא קבע: אלוהים מת, אך באיזה אלוהים מדובר? של הגויים, של הברית החדשה. אבל כשדיבר עלינו, על ישראל, נהפך כאילו לאדם אחר ואמר: "הפשע הנורא לתרבות האנושית הוא שהאדם עשה שטות כזו לכרוך בכרירה אחת את הגדלות והנשגבות של הברית הישנה עם דברי ההבל של הברית החדשה". היתה לו הערצה לד' אלוקי ישראל, ומתוך כך, הערצה אלינו, לישראל, היה ממש אוהב יהודים. הוא שנא את הקטנות ואהב והעריץ את הגדלות, את ההסתוריה של עם ישראל המתגלה בתנ"ך, וגם את ההסתוריה היהודית בדורות אלה. עובדה מעניינת היא שניטשה שנא את הגזע הארי למרות שהוא עצמו השתייך לגזע זה, מכיון שמתוך גדולתו ראה עד כמה הארים קטנוניים. הגויים כעסו, כמובן, ואמרו שהוא משוגע. אגב, חוקר בשם למברוזה, טען שקיימת גאונות הגובלת בשגעון. אחד המשפטים היפים שאמר ניטשה: "יבוא היום הגדול וכל שלשלת דברי ימיו וקורותיו של העם החסון הזה המופיעה בגדול אישיו ופעליו במידה שכל שאר העמים הגדולים הדוגלים בתרבות אנושית, פעוטי הכוח ומעוטי הניסיון אינם יכולים להגיע אליה תתגלה בנקמת בערתו של ישראל גם לכל העמים, ואלוקי ישראל עתיק היומין ישמח אל ביצירת עולמו ועמו וכולנו – כולנו נגילה ונשמחה אותו". ממש נבואה! ומאותם מקורות גרמנים יצא אחר כך היטלר ימח שמו! וברור שתפש אף הוא את גדולתו של עם ישראל, אבל בדרך הפוכה, של רשעות. להשלמה, כדאי להביא דברים מעניינים שנאמרו ע"י גויים גדולים מרוסיא. באותו הדור של "השאגת אריה" היו שני גויים רוסים ידידים שלנו – מאקסים גורקי וסולביוב. על השני אמר אבא ז"ל שהיה חסיד אומות העולם, סולביוב היה ידוע בעולם המדע, ואף ידע יהדות במידה מסוימת. חשוב להכיר שלוש אמרות שלו, זו גדולה מזו, בבחינת "מעלין בקודש". הראשונה – על הביטוי המרושע הידוע בין שונאי ישראל: "הבעיה היהודי"", אמר: "זו טעות בסגנון. הגויות היא פרובלמה, בעיה של שפלות ורשעות של אלה שאינם יודעים להתייחס לעם הנפלא הזה". התייחסות אנושית ישרה. אימרה שניה המופיעה בכתביו, ביחס לדברים שכתב ההסטוריון היהודי גרץ: "קראתי את דבריו של גרץ, והצטערתי לראות איך אדם מדבר על דוד ושלמה, כאילו מדבר על נפוליאון וביסמארק. הצטערתי מאד שלא ידע להבחין ביניהם". ו"מעלין בקודש" אמרה שלישית של סולוביוב, בענין התפילה, עבודת ד' הרגשית "לעבדו בכל לבבכם", כותב כך: "העיקר החשוב הוא שבמשך רגעים אחדים בחיי האדם, האדם זוכה בכח המדבר שלו לתת ביטוי ליחסו לבורא בצורות שונות, בנוסחאות של תפילה". התפילה מקורה בתורה, כמו שאומר הפסוק במשלי: "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". התפילה – חיי שעה, התורה – חיי עולם. וכאן יש התקשרות של חיי שעה עם חיי הנצח. ואמר סולביוב: "התפילה היא פתחון פה של כח האדם המדבר, לסדר את הקשר בין האדם לאלוקים, בעזרת נוסחאות התפילה. וזהו רגע מיוחד, שעת אושר, אשרי האיש. ואת זה צריך ללמוד מהעם הזה". לפני כמה עשרות שנים היה ברוסיא גוי, עשיר גדול, בעל תשובה, טולסטוי. בימי נעוריו כתב דברי הבל, כמו: אנה קרנינה ומלחמה ושלום. אחר-כך התבייש מזה, אבל כבר לא היה יכול לבטל את הדברים, כיון שכבר נדפסו. הוא הלך וגדל, למד עם יהודי בשם גץ, גם הוא רוסי, וכתב כמה וכמה דברים מעניינים, כגון: "היהודי הוא הסמל של הנצחיות אשר כל העינויים של אלפי שנים לא יכלו להרסו, אשר האשר והחרב של האינקוויזיציה לא השיגה להשמידו מעל פני האדמה. הוא היה הראשון להופיע הנפלאות של אלוהים. ואשר בתקופות זמן ארוכות היה השומר של הנבואה ומוסר אותה אל כל העולם. אומה כזאת איננה יכולה להתבטל מן העולם. היהודי הוא נצחי והנצחיות בעצמה". וכן: "כשאני רואה יהודי – אני רואה נצח"! |
 |