קדושת ישראל, הכהונה ובית המקדש

הרב יוסף זוסמן זצ"ל

קדושת ישראל

הכתוב אומר "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אכליו יאשמו" (ירמ' ב, ג'). הנביא ירמיהו, שלחו הקב"ה אל העם, בהיותם במצב ירוד ביותר של ע"ז, גלוי עריות ושפיכות דמים. ראשית צווי ה' אליו הוא: "ראה הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ להאביד ולהרוס לבנות ולנטוע" (ירמ', א, י'). וברש"י שם על פי התרגום, שהרע מתייחס לאומות והטוב לישראל: "לנתוש ולנתוץ" שאר עמים, "לבנות ולנטוע" לישראל, כי אצל ישראל, גם החורבן והפורענות אינם אלא לבנות ולנטוע, שכן ע"י החורבן, מתמרקים ושוב זוכים לגלוי קדושתם, וזהו שאומר ירמיהו בראשית נבואותיו: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתו" וכו'.

ומבואר בזוה"ק, שישנם ב' מדרגות בקדושה: קודש וקדוש. קודש – הוא שקדושתו מעצמו וקדוש – שמקדשים אותו. ומכאן ש"קודש ישראל" מבטא, שישראל הם עצם הקדושה ממש, ותכנם הפנימי תמיד בקדושתו הוא עומד ללא שום שינוי, ולא יפגם מאומה.

ונשאלת השאלה איך אנו מתארים את הקב"ה בתיאור "קדוש" כמ"ש: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" וכו'. אלא הכוונה היא, שאין אנו מדברים מקדושתו העצמית כביכול כלל, שאין לנו כזה שום השגה ותפיסה, ורק הכוונה על הקדושה הנגלית, שאנו ממשיכים ומגלים אותה. ובזה נמצא, שכביכול אנו מקדישים אותו, כלומר מגלים את קדושתו יתברך בעולם, ובכל המציאות כולה. ובעם ישראל מתגלה קדושתו בפנימיות הנשמה. וענין הקודש שהוא קדושה עצמית, מתגלה בישראל שהם נקראים תרומה: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתו". התרומה נקראת ראשית ונקראת קודש, וכן אהרון הכהן וגם בניו בכלל כמ"ש: "ויבדל אהרון להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם" (דהי"א כג', יג').

וירושלים היא עיר הקודש והר הקודש, ועיקרה הוא קודש הקודשים. וזאת היא הקדושה העצמית הנמצאת הן בישראל, הן בכהנים והן במקדש.
ושמעתי ממו"ר (מרן הרי"מ חרל"פ זצוק"ל) ע"פ הזוה"ק, שלעתיד לבוא יתגלה שעם ישראל מעולם לא חטא כלל, בבחינת: "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה" (משלי לא, יב'). וכל החטאים לא היו אלא מצד החיצוניות, מהתדבקות כוחות הטומאה של העמים וגם ישעיה הנביא, שדיבר על ישראל ואמר: "אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב כי את המלך ה"צ ראו עיני..." (ישע' ז, ה), הדגיש לאמר, "עם טמא שפתיים", כלומר שכל טומאתם אינה אלא מהשפה ולחוץ בלבד, ולא דיבר על עצם הקדושה, שעל זה נאמר "גמלתהו טוב ולא רע" כנ"ל, ואע"פ שלא דיבר רק על החיצוניות ולא על הפנימיות, בכל זאת נענש, כמ"ש "ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה...ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עוונך וחטאתך תכופר". וזהו שכתוב "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" (שה"ש ד, ז). וכתב על זה מרן הרב זצוק"ל (עולת ראיה ה"ג עמ' ו'), על אף אהבתנו הגדולה לאומתנו, אין זה מסמא את עינינו מלבקר את מומיה: "וגם אחרי הבקורת היותה חופשית הננו מוצאים שהיא נקיה מכל מום". כלומר, שמצד הכלל והפנימיות אין שום פגם בעם ישראל לגמרי. והנה על הפסוק: "פתחי לי רעיתי יונתי תמתי", "אמר ר' ינאי תמתי – תאומתי, כביכול לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני" (שיהש"ר פ"ה, ג). וכן יש מדרש אחר, שהקב"ה אומר לצדיקים: "הרי אתם כיוצא בי, מה אני, בורא עולמות ומחיה מתים אף אתם בוראי-עולמות ומחיה-מתים, שמא אתם מבקשים יותר ממני?! יותר ממני אי-אפשר" (ילקוט שמעוני תהילים תתע"ה), והכוונה היא שאין אנו מדברים כלל מצד עצמותו ית"ש. שאי-אפשר כלל לדבר ואפילו לחשוב מזה כלל, רק מצד הגלויים שהקב"ה מתגלה בבריאה. ורצה הקב"ה שכל הגלויים שהוא מתגלה בעוה"ז ובכל העולמות – כל זה יתגלה גם בישראל, עם קדוש, "וקב"ה ואוריתא וישראל חד הוא" (זוה"ק ויקרא עג. א').

קדושת ארץ ישראל

והנה גלוי אחדות השי"ת, אינו אלא בישראל ודוקא בארץ הקודש, בעיר הקודש ובמיוחד בביהמ"ק וקדש הקודשים, וגם קדושת ישראל אינה מתגלית אלא בארץ. כמ"ש: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דהי"א יז, כא. ועיין בזוה"ק אמור צ"ג, ב). וכן על הפסוק: "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלוקינו הר קודשו", אומר הזוה"ק דוקא בעיר אלקינו הוא גדול, "הא לאו בעיר אלוקינו כביכול לאו איהו גדול לאו איהו מחולל", שהגדלות של אלוקינו דוקא בעיר אלוקינו בבית-המקדש, ששם אבן השתיה שממנה הושתת העולם (יומא גד, ב), והוא יסודו של עולם. וכן קדושת ישראל ג"כ ממקום המקדש נלקחה. שכן אדה"ר "ממקום כפרתו נברא" (בר"ר פי"ד, ט), אמנם עפרו הוצבר מהעולם כולו (סנהד' לח, א), והיו כלולות בו נשמות העמים כולם, ובחלק נשמת ישראל שבו – "ממקום כפרתו נברא" – מקום המקדש דוקא.

ושמעתי ממו"ר הרב זצ"ל, שאם אמנם לפי המושגים שלנו גן-עדן היא מדרגה גבוהה מאד, שהרי הנשמה יורדת למטה לעולם הזה, על מנת שאם תזכה תוכל להכנס לג"ע. אבל לפי האמת כלפי א"י בשלימות מדרגתה, המדריגות הן הפוכות, שבתחילה הושם האדם בג"ע, כדי שמשם יוכל להכנס לקדושת א"י, שמדרגת א"י גבוהה ממדרגת ג"ע (ע"ע "ממעיני הישועה עמ' רל"ג).

הקב"ה, התורה וישראל

ומבוא בתנדב"א (פי"ד), ששאל אדם אחד לאליהו בענין תורה וישראל, מי קדם למי, וענה לו "דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה, אבל אני אומר ישראל קדמו, שנאמר "קודש ישראל לה' ראשית וגו'". וכן במדרש (בר"ר א. ד) שמחשבתן של ישראל קדמה לתורה. ומה פירוש הסוד שישראל קדמו לתורה, שהרי אין הכוונה הקדמה זמנית, שישראל היו לפני התורה, שבזה אי-אפשר להיות לפני התורה כלל, כי הקב"ה והתורה הם אחד, וכן ישראל והתורה הם אחד.

אלא, הכוונה העמוקה בזה, שהגלוי היותר עליון של התורה בין בנסתר ובין בנגלה, ובכל המדרגות שאפשר – הוא גלוי מחשבתן של ישראל. שבתחילה עלה במחשבתו של הקב"ה לברוא את העולם, וראשית המחשבה היא בעם ישראל, והמחשבה הזאת בעצמה היא התורה העליונה ביותר. ומובא בספר "אדם ישר" למהר"י סרוג (עיין הקדו"ש, שער הפונה קדים), שקודם כל ענין הצמצום שבבריאת העולם, וקודם הבריאה שהיתה על ידי אותיות התורה, השתעשע הקב"ה בתורה "ואהיה שעשועים יום יום" (משלי ח. ל). וקדם השעשוע הזה אלפיים שנה לבריאת העולם. ואופן השעשוע הוא ע"י שפעלה במחשבתו את ענין מציאות ישראל עם קדוש, והשתעשע בהם, בבחינת: "הבן יקיר לי אפריים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד" (ירמ' לא יט) – מתוך השעשוע העליון הזה ממש, התגלו אותיות התורה שהם בבחינת צמצומים וגבולים (כי כל שעשוע מוליד תנועה, והתנועה היא העתק ממקום למקום – וזה בחינת צמצום). נמצא שבבחינת המחשבה העליונה, ישראל קדמו לתורה, אבל בפועל, נשמות ישראל נאצלות מן התורה, וא"כ התורה קודמת, שהרי התורה שורש נשמות ישראל. היוצא מזה, שמצד מציאות הגילוי, התורה קודמת לישראל, אבל מהצד הנעלם, הרי שורש התורה הוא ממחשבתן של ישראל, שהמחשבה של הקב"ה בעם ישראל, היא מציאות עליונה מאד, והיא היא מדריגת התורה העליונה ביותר.

ומזה מובן המושג "ראשית" שבפסוק "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו", שהיא תחילת המחשבה בעליונה שישראל המה ראשית לכל. גם התורה נקראת ראשית, אבל "מחשבתן של ישראל היא ראשית של התורה בעצמה". ולעת"ל יתגלה שהקב"ה ועם ישראל הם אחד ממש, כמ"ש חז"ל (ב"ב עה, ב) "עתידין צדיקים שנקראים על שמו של הקב"ה. וברש"י שם, שיהא שמם "ה". וכן שלשה נקראו על שמו של הקב"ה ואלו הם: צדיקים ומשיח וירושלים. משיח מהכתוב: "וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו". וירושלים מהכתוב "ושם העיר מיום ה' שמה, אל תאמר שמה אלא שמה". ועם ישראל, שהם כולם צדיקים, יקראו כולם בשם ה' ממש, לא שתתגלה מציאות קודש אחרת, אלא שיתגלה שאנחנו עם ה' ממש, ושם ה' ממש שורה עלינו.

זכורני ששאלתי למו"ר הרב זצ"ל על ענין אמירת "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", וענה לי, שצריך להגיד את זה ולדעת שהכוונה בו על הקב"ה וכלל ישראל, וזהו הפירוש הפשוט ורק צריך להאמין ולדעת, שבתוך הפירוש הפשוט הזה, יש כוונות גדולות וסודות עצומים, שאין לנו בהם מושג (וזו היתה דרכו של רבינו זצ"ל, שבכל מקום שמדברים על ענין גדלות שכינה ומעולותיה, באר אתם תמיד על מעלותיהם של ישראל עם קדוש).