שיחות הרב צבי יהודה הכהן קוק על אורות ישראל

פרק א. מהות כנסת ישראל ותכונת חייה (המשך פסקה ד)

כנסת ישראל – אלקות

עד כאן הידיעה הראשונה: הטוב האלוקי של אברהם אבינו נמשך אלינו, וצריך כישרון לגלות את כל הטוב הזה: "הרגש הטוב הזה, לפי גודלו, היקפו ועומקו, כן צריך שיהיה מעוטר בחוכמה גדולה ובגבורה כבירה, למען דעת, איך להוציאו אל הפועל בכל גווניו".

לכן אנו מצפים כל כך לחיים, לגאולה ולישועה, מתוך עומק הרגש הטוב הגנוז בנו, מגובהי גבהים, החפץ להתגלות ולגלות את מציאות ד' בעולם. "וזהו סוד השתוקקות הגאולה שבאומה , הנותן לה כוח לחיות ולהתקיים באופן מפליא את לב כל חושב". בפנים האומה, בנפש רוח ונשמה שלה, מתוך "ואתם הדבקים בד' אלוהיכם", יש השתוקקות לגאולה, לקידוש השם, לגילוי הטוב והמטיב.

מכאן ואילך, מעלים בקודש, עד לכדי בטויים מרעישים ומזעזעים: "כנסת ישראל בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלהות כלל, היא מלבשת את האלהות המתגלה בעולם הכללי". בעומק חפצה ופנימיות גופה וסדריה החיצוניים, כנסת ישראל אינה מחולקת מן האלקות. על האלקות לפני התגלותו בעולם אין לנו ידיעה, ואחר כך היא התגלתה והתלבשה בכנסת ישראל חז"ל אומרים: "חיה אחת ששמה ישראל, וחקוק על מצחה ישראל, עומדת באמצע הרקיע". החיות הרוחנית של ישראל היא במרכז ההויה השמימית והרוחנית. כנסת ישראל במובן האמיתי הגדול, נשמת ישראל, אינה מחולקת מן האלוהות. בספר הזוהר כתוב: "כמה חביבה כנסת ישראל קמי קודשא בריך הוא, דלא מתפרשא מניה, כהאי תמר, דלא פריש דכר מן נוקבא לעלמין, ולא סליק, דא בלא דא, כך כנסת ישראל, לא מתפרשא מקודשא ברוך הוא". חריף וברור. וכן: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. זכאין אינון ישראל, דלא יהיב לון קודשא בריך הוא לרברבא, או לשלותא, אלא ישראל אחידן ביה, והוא אחיד בהו...ועל דא: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, קודשא בריך הוא וכנסת ישראל. גם, לרבות ישראל דלתתא, כדאמרינן, דהא בשעתא דכנסת ישראל באחדותא בקודשא בריך הוא, ישראל דלתתא שריין בחדוותא גם אינון בקודשא בריך הוא. ובגין כך גם יחד כתיב...ותבינן בפרשתא דשמע ישראל, ד' אלוהינו ד' אחד, מהו אחד? דא כנסת ישראל דאחיד ביה בקודשא בריך הוא דאמר רבי שמעון: זוודא דדכר ונוקבא אקרי אחד".

רבי יוסף קארו היה גאון בהלכה מקיף את כל התורה, ועם זה היו לו גילויים שמימיים, דיבורים שמדברים מתוכו. השל"ה מביא, שבתקון ליל שבועות, כולם שמעו את קול השכינה מתדבר מתוך גרונו של ה"חסיד", רבי יוסף קארו, ונבהלו מרוב הערצה. כל הגילויים האלה נרשמו לפי הזמנים כמו פרוטוקול מפורט, בספר שקשה להבינו, ונקרא: מגיד מישרים. יש שם גם דברי מוסר, כגון תוכחה על שלא בא בין עשרה ראשונים לתפילה, או שאכל ושתה יותר מדי. בזמנו היה חי אחד מגדולי הדור בסלוניקי, שם הייתה קהילה מפוארת: מהר"י טאיטצק. הוא היה גאון נפלא בקדושה ובהלכה. כל סדרי חייו – פלאי פלאות. יש לו ספר תשובות בהלכה. מאיר בניהו, בנו של הרב ניסים, ערך מחקרים רבים לברר את גדולתו הענקית. הוא היה סב-סבו של הרצל. רבי יוסף טאיטצק מוזכר בכמה מקומות בבית יוסף, לפעמים הוא מעתיק עמוד שלם מתוך דבריו. כתוב במגיד מישרים: "תגיד למהר"י טאיטצק שהוא טועה במה שהוא חושב שכנסת ישראל אינה אלקות ממש". כנסת ישראל אינו מחולקת מהאלוקות, כלומר ערך הקדושה הלאומית שלנו, הנמשכת מקודת כנסת ישראל. זהו ביטוי חריף וקצר מאד, ואחר כך באה התפרטות.

"היא מלבשת את האלהות המתגלה שבעולם הכללי". "כי לא יראני האדם וחי". אבל אפשר לראות מתוך התגלות בעולם על ידי "אתה בחרתנו". אפשר לראות התגלות בבריאה ובעולם של "ואתם הדבקים בד' אלוהיכם", בדבקות מוחלטת אבסולוטית, "המלבשת את האלהות", ב"לבושין דמלכא", "וחפצה בהוויתה את החפץ האלוהי של טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו". ריבונו של עולם הוא הטוב, ואנחנו – שלמות כנסת ישראל – המשך הטוב, ובבחינה זו כנסת ישראל אינה מחולקת מהאלוהות כלל.

ישנם חלקים שונים בספר הזוהר, ובינהם: אידרא רבה ואידרא זוטא. אידרא – פירושו חדר. ישנם חדרים פנימיים יותר וחיצוניים יותר. בהקדמה של האידרא רבא מסופר שישבו חבורה של קדושים נוראים, ומופיעה שם קללה נגד עשיית פסל, נגד עבודה זרה מחשבתית, נגד מגדירי האלוקות. כמה שנעמיק יותר, תמיד נדבק רק מסביב. במהר"ל רואים חזרות על גבי חזרות, הן נובעות מפרספקטיבה עליונה, שמתוכה תמיד אפשר לחזור ולדבר. הנך חושב שכבר הבנת? לא כן, יש לברר עוד את הדברים. ואחד התגליותיו של ד' הוא: הטוב. אנחנו המשכת הטוב האלוהי בעולם, בניגוד לבלעם, שגאונותו המיוחדת הייתה היכולת לכלות את הכל. הטוב שבנו, מקורו בטוב האלוקי האבסולוטי.

גאולה ותפילה

"זה הטוב הוא הסוד של הגאולה, המוכרחת לבוא, הטוב מוכרח לנצח את הכל" - את הכלבלא שום הגבלה כלל, ומתוך כך מתקשר הטוב האלוקי הזה עם הציפיה לגאולה ועם סמיכות הגאולה לתפילה. "והחפץ העמוק המוטבע של הטוב, והשיקוק הפנימי לו בעצם תוכיות נשמת האומה, המתבלט בתפילת האומה הפנימית, מסמיך לה את הגאולה". התפילה היא השיקוק הפנימי של עם ישראל, מוכרח הוא להביא גאולה, גאולת מלכות ישראל. גאולה היא המשך קריאת שמע, יסוד הכל הכלל כללי. תורה היא חיי עולם, תפילה היא חיי שעה. תפילה היא פרטיות גשמית ורוחנית, אמנם גם צבורית אך בהתפרטות. אבל גאולה היא כלל-כללית. הם הינם קשורים יחד, חיי עולם וחיי שעה, וסמיכותם, זהו: "והטוב בעיניך עשיתי". "והטוב בעיניך עשיתי, זה שסמך גאולה לתפילה". "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", זו הנשמה הפנימית של התפילה, ובזה היא מקושרת אל הטוב. "והטוב בעיניך עשיתי", בעיני העין האלוהית, עין האהבה, עין החסד, "זה סמך גאולה לתפילה".