כתב רגיל כתב גדול כתב גדול מאוד


שיחות הרב צבי יהודה הכהן קוק על אורות ישראל

פרק ד. אהבת ישראל (סעיף ב)


אמונה בנשמת ישראל

"אהבת ישראל היא תולדה מהאמונה באורה האלוהי של כנסת ישראל, שהוא לה סגולה עצמית שלא תזוז ממנה בכל חליפות הזמנים". חז"ל אמרו: ישראל קודמים לתורה, וצריך להבין זאת בשכל ובדעת. כבאדם הפרטי כך גם באומה, יש צד גופני, חצוני: כלכלה, בטחון וכדומה. ויש צד פנימי. כשאומרים "ישראל", הכוונה היא לצד הפנימי של ישראל, הצד המאחד, לנשמתם האלוקית של ישראל, לכשרונם האלוקי הנבואי המיוחד. נשמתם הכללית של ישראל היא גילוי אלוהים שבעולם. "מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר". הגוף של האומה היא גלוי הפנים, ואהבת ישראל נמשכת מהאמונה בנשמת ישראל, מהידיעה במהותם של ישראל והאמונה באור האמיתי שיש בכנסת ישראל, היא האמונה באור שמחיה את כנסת ישראל, ממקור הקדוש ברוך הוא.

המהר"ל מברר את הענן של סגולת ישראל "אתה הוא ד' האלוהים אשר בחרת באברם". בחירה זו אינה נובעת מצדקתו, אלא היא גזירה אלוקית, יצירה אלוקית: "עם זו יצרתי לי". לגזירה אין שינוי, היא נצחית. הסגולה הישראלית היא תכונת היצירה שלנו. היא גזירה אלוקית למעלה מן הכשרונות בפועל. הסגולה היא פוטנציה. בעל "אור החיים" מדגיש פעמיים: אפילו אומות העולם יהיו יותר צדיקים, ואנו נהיה רשעים, היצירה האלוהית והסגולת האלוקית לא תשתנה. אהבת ישראל מתחילה מרבונו של עולם, מעצם היצירה אלוקית. במעשים, יתכן שינוי, מה שאין כן הגזירה האלוקית. מתוך האהבה האלוקית נמשכת אהבתנו. זאת אהבה עליונה, שנובעת מאמונה גדולה ומידיעה גדולה.

אהבת ישראל לעת ירידה

"ביותר צריכה אהבה עליונה זו, וסיבתה האמונה הפנימית בשורש האלוהי שלה, להיות מתעוררת בקרב אנשי לב ורוח בעת ירידתה של האומה במצב הרוח, בעת אשר רמיסת קודש וזלזול דת יראו בכל תקף ועוז, - להבחין שעם כל זה כח ישראל גדול הוא ועצום לאלהיו, ולהסתכל במאור הפנימי, החודר את רוח הכלל, ושמשכנו הוא ג"כ בכל נפש פרטית שבישראל בגלוי או בסתר, בנפש הנסוגה מאד, אשר סרה הרבה מדרך ד'". יש שמצבים של ירידה רוחנית בישראל, מביאה לזלזול בערכי ישראל, לכן יש להחדיר ולהעמיק את ענין נצח ישראל וסגולת ישראל למרות המצב הרוחני הירוד, וככל שיש יותר אמונה וידיעה בהכרת מה זה ישראל, ממילא יש יותר אהבת ישראל, הכוללת כל נפשות כל ישראל.

בתפילת שמונה עשרה אנו אומרים: "רפאנו ד' ונרפא". זאת התפלה היותר פרטית, ויחד עם זה הנוסח הוא כללי: "כי תהילתנו אתה", לעומת המקור בירמיהו: "רפאני ד' וארפא, הושיענו ואיושע כי תהילתי אתה". מדוע דווקא כאן מודגש "כי תהילתנו אתה"? אלא שזו המשך של "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". כל ערך הפרטיות נמשך מן השייכות לכלל ישראל, ומתוך כך בטוחה הישועה האישית.

ברית אבות

חז"ל אומרים: "ההולך במקום סכנה מתפלל תפילה קצרה ואומר: הושע ד' את עמך את שארית ישראל". יהודי נמצא בדרך בסכנה, מלא פחד, ומה תפילתו? הושע את עם ישראל. והמשך התפילה היא: "בכך פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך". הגמרא מסבירה את הביטוי "פרשת העיבור". הסבר ראשון הוא: "בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה, יהיו כל צרכיהם לפניך". עיבור – מלשון עוברה. ההסבר השני הוא: עיבור, - מלשון עבירה. "אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה, יהיו כל צרכיהם לפניך". רש"י מסביר: "ולשון פרשת העיבור, שהן פורשין לעבירה". וזהו דבר מעניין. למשל, אם יהודי הולך לאכול מאכלות אסורות היתכן לספק לו? האם אפשר להתפלל לד' שיסייע לדבר עבירה? זו חוצפה כלפי שמיא שלא נשמעה כמותה. וכל זה מתי האדם מתפלל? כשנמצא במקום סכנה. מזעזע ומרעיש! מוכרחים "להמתיק" ולהסביר את הדברים. חז"ל אומרים שבדרך השטן מקטרג ויש צורך בזכות כדי להנצל. יש זכות של תורה, אך לפעמים אין היא מספיקה. יש גם זכות של מצוות ומעשים טובים, ואם יש צורך ביותר מזה, קיימת זכות אבות. אך לפעמים גם היא אינה מספיקה. יש דעה בגמרא שתמה זכות אבות. על זה אומר רבינו תם: זכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה. זכות אבות היא אנושית ויכול להיות לה הפסק, אבל ברית אבות היא אלוקית. הקדוש ברוך הוא הוא הכורת ברית עם אברהם, וכורת ברית איתנו. לא מוזכר בשום מקום שאנו כרתנו ברית אתו. "ואתם הדבקים בד' אלוהיכם...היום", מכוח הברית האלוקית הנצחית. הדבקות האלוקית של ישראל היא כל כך עצמותית, עד שאין לה שינוי אפילו במצב של פורשין לדבר עבירה. זהו היסוד של התפלה הזאת במקום סכנה שמענינה להדגיש ערך הדבקות הנצחית של ישראל בד', שאינה משתנית על פי המעשים.

צדיק כלל ישראלי

"הגילוי שמגלה הצדיק, האוהב את עצמיותה של האומה בכל עז חייו, את הטוב האלוהי הצפון בקרבה, פועל לטובה על האיש העוסק בסנגוריה האמיתית הזאת, לרוממו מכל שפלות החיים הגסים והמוגבלים, ההולכים קדורנית בזעפם העגום". ככל שאדם גדול יותר, יותר הוא כללי, ויותר הוא מקושר לכלל, מה שמתגלה באהבתו לנשמת האומה. "צדיק יסוד עולם", הוא בעל כוח כללי, שייכות לכלל ישראל, ובכך הוא מהווה יסוד לכלל עולמם של ישראל ככל שהצדיק עוסק יותר בענין אהבת ישראל, הוא בעצמו הולך ומתגדל, וככל שהוא גדל מכוח עיסוקו בענין כלל ישראל, ההולך וגדל כח השפעתו על כלל ישראל. "והפעולה חוזרת באורח סגולי על כללות האומה ופרטיה, להכניס בם כוח מעורר להן ולחסד – אל, שיפלס להם אורח לתשובה מאהבה". הוא גדל עד כדי יכולת הקרנה והשפעה על הכלל ועל פרטיו, עד כדי יכולת לעוררם לתשובה מאהבה, של עקירת הרע משורשו.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה ידוע באהבה ישראל שלו, ובלימוד זכות. הוא ראה נער יהודי עומד ברחוב בתשעה באב ואוכל שוקולד. אמר לו: חביבי, ודאי שכחת שתשעה באב היום. השיב לו: לא שכחתי, אמר לו: אם כן, ודאי הרופא אמר לך לאכול, אז כדאי שיהיה בצנעא. השיב: לא הרופא אמר לי, אלא אני רוצה לאכול שוקולד דווקא בתשעה באב ודווקא בפרהסיא. אמר רבי יצחק: רבונו של עולם, ראה את עמך ישראל, אפילו נער כזה שבתשעה באב אוכל שוקולד בפרהסיא, לא ישקר והוא דובר אמת.

צדיק אמיתי אינו פרטי, אלא "צדיק יסוד עולם", בעל מסירות נפש על כלל ישראל. נכון שיש רשעים ועמי-הארץ בעם ישראל, אך צדיק כזה מתרומם מעל קטנות הסיבוכים, מכוח "ימים ד' רוממה", ולהתרוממות הזאת יש ערך של הקרנה על כל כלל ישראל. רבי פנחס מקאריץ, היה אדם גדול, ובספר קטן בכמות וגדול בחריפות, הוא כותב: צדיק גמור אוהב רשע גמור, צדיק גמור הוא מי שמסוגל לאהוב גם רשע גמור.