שיחות הרב צבי יהודה הכהן קוק על אורות ישראל

פרק ד. אהבת ישראל (הקדמה)

אוהב את המקום אוהב את הבריות

היסוד לאהבת ישראל הוא אהבת ד', כמו שנאמר בפרקי אבות לגבי העוסק בתורה לשמה: "אוהב את המקום, אוהב את הבריות".
ובנביאים כתוב: "ואוהב את יעקב". והתפלה: "הבוחר בעמו ישראל באהבה". המקור לאהבת ישראל שלנו היא אהבת ד' לישראל. המהר"ל מבאר שזאת אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה נצחית.

בגמרא יש דיון בין רבי יהודה ורבי מאיר, האם כשאינם נוהגים מנהג בנים בכל זאת נקראים בנים. רבי מאיר אומר: "בין כך ובין כך קרויים בנים". בדרך כלל, במחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר, הלכה כרבי יהודה, אך בענין זה חוזר הרשב"א פעמיים על כך שהלכה כרבי מאיר. וכן בסליחה לשני קמא "ישראל עמך תחינה עורכים" שחוברה על ידי הירב"ם, רבי יצחק ברבי מאיר, אחיו של רבינו תם ונכדו של רש"י: "יתירה חיבתם לפניך אדוני האדונים, בין כך ובין כך קרויים לך בנים". תפילתנו הן מוחלטות ואינן מבוססות על ספקות: הודאי שמו כן תהילתו".

ובפרקי אבות: "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". בריות הוא מושג כללי שאינו מחלק בין מדרגות, את מי יש לקרב לתורה? את הרחוקים מן התורה, ואותם אנו מצווים לאהוב. חכמים לא אמרו: "אוהבת את הבריות כדי לקרבן לתורה", אלא אהבה עצמית.

יש שנאחזים בפסוק בתהלים: "משנאך ד' אשנא", מרגישים אותו במיוחד בדרכי החינוך. הם מעמידים את מידת שנאת הבריות, כיסוד מוסד של החינוך, וטוענים שכך הם מגינים על עצמם מענין שמעולם לא שמענו על צדיק וגדול בישראל שיזכה לכינוי: "שונא ישראל". לעומת זאת, שמענו על מיוחדים שזכו לכנוי: הצדיק הגאון והקדוש, אוהב ישראל.