כתב רגיל כתב גדול כתב גדול מאוד


שיחות הרב צבי יהודה הכהן קוק על אורות ישראל

פרק א. מהות כנסת ישראל ותכונת חייה (פסקה ד)


טוב לכל

"עצמות החפץ של היות טוב לכל". צריך להיות טוב, אבל במובן האלוקי של המילה: "טוב ד' לכל".

תאות החיים ותוקף החיים שלנו שייכים לעצם החיות האלוהית, "למענך אלוהים חיים", למען גילוי הבורא המתגלה בבריאה, ומכאן בא חפץ החיים שלנו הנובע מ"מלך החפץ בחיים". מתוך כך, נמשכת ההכרה והידיעה של "עצמות החפץ של היות טוב לכל".

כלפי הקדוש ברוך הוא, אין שום צמצום ושום הגדרה, "בלא שום הגבלה בעולם כלל". זהו טוב בלתי מוגבל, בלתי מוגדר, "בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב". אין הגבלה באיכות הטוב, כלומר ערכו, ולא כלפי כמות הניטבים, מקבלי הטוב. מתוך "טוב ד' לכל", נמשך הטוב אלינו, בתוכנו, ומתוכנו מתגלה בעולם כולו. ד' הוא טוב לכל וכן אנו, מתוך שאנו דבקים בד' – התכונה של להיות טוב לכל, שייכת לעצם הטבע שלנו. לאחר מכן באה התפרטות מה זה להיות טוב לכל, בשני צדדיה, ענקיות של טוב בלי גבול, באיכות ובכמות הטוב, בלי גבול מבחינה איכותית ובלי הרשעים כפי שרואים בפרשת סדום, שאי אפשר היה להעלים אותה ממנו כיון שהיה מקורב לריבונו של עולם. "המכסה אני מאברהם". באים אליו שלושה שליחים, ואברהם אבינו הכיר שהם משתחוים לאבק רגליהם, לכן אמר להם: "רחצו רגליכם". יש כל מיני עבודה זרה, לשמש ולירה שהם מבריקים ומשמחים, לפסילים יפים באסטטיקה ואומנות. וכן לאש ולברק, שאדם פרימיטיבי מזדעזע מהם. יש עבודה זרה לאש רוח מים ועפר. ויש העובדים לעפר, לבלאטע, לבוץ, ללכלוך שברגליים. והם באים אצל הלוחם הגדול נגד עבודה זרה. והוא מזמין אותם לאכול. וכן כשבא אברהם אבינו לארץ ישראל, בא אתו לוט בלי שקיבל על זה פקודה. אברהם אבינו היה עשיר מאד, ונתגלתה מריבה בין רועיו לרועי לוט, ולוט פנה לסדום. אחר כך התברר מי הם אנשי סדום. "ויסע לוט מקדם" – "הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברהם ולא באלוהיו". קדמונו של עולם הוא ריבונו של עולם. ב"בשפת אמת" יש הרבה דברים שנפגשים עם דברינו. הוא כותב שהכוונה לעקירה מכלל ישראל, שקדמו לעולם. "אי אפשי לא באברהם ולא באלוהיו", זהו אתאיסט. אחר כך כשנודע לאברהם אבינו שאותו כופר נשבה , אזי וירק את חניכיו. אברהם אבינו היה מחנך, "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", הוא גייס את בני ישיבתו כדי להציל את לוט. כאן מתגלה ענקיותו. וכן כאשר השליחים מודיעים לו ש"זעקת סדום ועמורה כי רבה" והם שלוחים להשחיתה, מתחיל אברהם אבינו להתווכח עם רבונו של עולם: "חלילה לך...השופט כל הארץ לא יעשה משפט", שזהו מעין ביזיון בית המשפט. כאן מתגלה ענקיותו המופלאה של אברהם אבינו, טוב בלי סוף, בלי הגבלה.

מידותיהן של ישראל

המהר"ל מסביר שבחירתו של אברהם אבינו היא לפני זכויותיו, ומדותיו נמשכות בנו. "זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל". ד' "בחר בנו מכל העמים", ד' יצר אותנו בצורה מיוחדת. לאדם יש בחירה רק בשטח הפרטי שלו. במשפחה יש לו פחות בחירה, וכן הלאה בסדרי העיר והמדינה. ככל שהוא שייך יותר לרשות הרבים, יותר הוא קשור. בסוציולוגיה אומרים שקיים שיעבוד האדם ל"סדר החברתי". אדם משועבד גם לגזע שלו, לתורשה שלו, לתכונות אופי ומידות. מידות הסבא מתגלות לפעמים בנכד. תכונות הגזע של האדם מתקיימות בהכרה או בתת-הכרה. יש חילוק בין אדם יחידי לבין הכלל. נשמת האומה היא אלוקית.

"זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה". שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים". כשהיינו בשוויץ, היה שם רופא יהודי בשם רייבנבאך, קשור ליהדות. באמצע הלילה באה אליו אישה גויה, וביקשה ממנו שיבוא אצל חולה. אמר: אבל בפרוור הזה יש הרבה רופאים? השיבה: אבל אתה מן היהודים שיש להם לב טוב, ורופא אחר אולי לא ירצה לבוא באמצע הלילה.

חמש מדרגות יש בישראל:
1."הרחמנים הביישנים וגומלי חסדים". זהו עניין חברתי.
2.ישראל ענוים, כמו שכתוב: "כי רוצה ד' בעמו, יפאר ענוים בישועה". "ואתם
המעט מכל העמים" – "אתם ממעטים עצמכם לפני". אברהם אבינו אמר: "ואנוכי עפר ואפר", משה רבנו אמר: "ונחנו מה", דוד המלך אמר: "ואנוכי תולעת ולא איש". ככל שיש יותר כלל-ישראליות, ישנה יותר ענווה.

שאלה. לכאורה תולעת היא יותר מאשר עפר ואפר?
הרב. אבל דוד המלך מוסיף: "ולא איש", שלילת ערך האדם, "חרפת אדם ובזוי עם", הרב הירש מסביר: "חרפת אדם" היא ענווה במובן האנושי ו"בזוי עם" הנווה במובן הלאומי. דוד הוא השיא של כלל ישראל. משה רבינו, חז"ל אומרים שהיה עניו יותר אפילו מהאדם הכי שפל, כגון מוכה שחין, "מכל האדם אשר על פני האדמה". ענווה היא גם עניין חברתי וגם כלפי שמיא.

3.ישראל מאמינים. כשמשה רבינו אמר: "והן לא יאמינו לי", והוא קיבל נזיפה מריבונו של עולם: "הן מאמינים בני מאמינים". הטבע של ישראל הוא אמונה. "ואתם הדבקים בד' אלוהיכם". אבא הרב ז"ל אמר: כל ישראל מאמינים, והאפיקורס הכי גדול בישראל, מאמין יותר מהמאמין הגוי. האמונה היא אצלנו בטבע, ביסוד הנשמתי.
4.ישראל נביאים. "הנח להם לישראל, אם אין נביאים הם, בני נביאים הם". אנו עם הנביאים. בטבע שלנו יש קשר עם רבונו של עולם.
5.ישראל קדושים זו המדרגה היותר גדולה. "קדושים תהיו", אינו רק מצוה אלא גם ברכה. וכן הוא לגבי תשובה "ושבת". "קדושים תהיו", הוא גם ציווי וגם עובדה. הקדוש ברוך הוא הוא הטוב והמטיב. מעצם הטוב הוא מטיב. "טוב ד' לכל", וכן "עצמות החפץ של היות טוב לכל".