שיחות הרב צבי יהודה הכהן קוק על אורות ישראל

פרק ב. קשר היחיד והכלל בישראל (סעיף ו)

מדות ישראליות

"אדם מישראל שהוא רוצה לזכות לאור חיים באמת". הנושא בפסקאות ו-ז-ח הוא "האדם מישראל". קיימת בתוך האדם מדרגה מיוחדת: מדרגת האדם מישראל. "צריך הוא שיסכים להיות שותל עצמו בכנסת ישראל בכל לבו בכל חושיו וכוחותיו הגשמיים והרוחניים". כל אדם מישראל, הרי הוא שתול בכנסת ישראל, "שתולים בבית ד'", אבל אף על פי כן צריך הוא להיות פועל ולשתול עצמו בנשמת ישראל, בדבקות בד', בכלל ישראל, בקדושת ישראל. ואיך הוא עושה זאת? "שישים מגמת חייו לקנות לו לפי היכולת שבידו את המדות הישראליות ואת הידיעות המיוחדות לישראל". "משה קיבל תורה מסיני". ולפני כן, המדות של אברהם אבינו, הן בסיס והכשרה ל"דע אלוהי אביך". בדברי חז"ל יש חמש הגדרות של "המדות הישראליות", חז"ל מלמדים אותנו בחמש מדרגות מה זה ישראל:

א.ישראל רחמנים. "שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים", שהם המשך של אברהם אבינו. גמילות חסדים היא גילוי בפועל של הרחמנות. ביניהם נמצאת הבושה, המנוגדת לעזות פנים. אלו הן תכונותיהן של ישראל ביחס לבריות.
גם גויים יודעים שליהדים יש לב טוב. מלחמת העולם הראשונה הביאה הרבה מחלות. בשוייץ ישבו כמה משפחות מיהודי המזרח, - חלק מהן בכשרות. היה ביניהם רופא יהודי בשם ד"ר רייבנבאך, לאו דווקא מתבולל, אך קשה לאמוד במה התבטאה יהדותו. בזמן מגיפת הגריפת מרעישים בדלת באמצע הלילה. גויה זקנה שואלת אותו אם הוא מוכן לבוא כי בתה חולה אנושה. כן, אני הולך, לאן? בסיבות העיר היו כמה פרוורים רחוקים, ושם היא גרה. שאל אותה הרופא: הרי בסביבה שלך יש הרבה רופאים ואת כל כך מתרגשת מן המצב! אמרה לו: כן, אבל לא כל אחד ירצה לבוא באמצע הלילה. אתה יהודי ויש לך לב טוב.
"כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו". רשעות ואכזריות יכולים להיות גם אצל צדיקים. צריך לבדוק אולי אינו מזרעו של אברהם אבינו. הלב הטוב מתגלה ביחס החברתי בין הבריות של רחמנים וגומלי חסדים.

ב. ישראל ענוים. בנגוד לגויים. ביסודות האומה נמצאת הענווה. אברהם אבינו אמר: "ואנכי עפר ואפר". זה לשון ביטול אך עפר ואפר הן עדיין משהו. משה רבינו אמר: "ונחנו מה", שזהו ביטול מוחלט. דוד המלך הוא הגילוי השלם של כלל ישראל, וענוותנותו מעל הכל: "ואנוכי תולעת ולא איש", לא רק ביטול אלא שלילת האישיות.
הענווה היא מצד אחד מידה חברתית בין הבריות, סבר פנים יפות, כמו באגרת הרמב"ן לבנו. אבל באמת היא עומדת על הגבול וגם שייכת ליחס כלפי שמיא: "ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט את האלוהים" ובזכות זאת זכה ל"תמונת ד' יביט". יש צד אנושי חברתי, וצד אלוהי מוחלט.

ג. ישראל מאמינים. מעלין בקודש. זהו טבעם של ישראל, המשך מצור מחצבתנו, מאברהם אבינו. כאשר משה רבנו אמר: "והן לא יאימינו לי", הוא קיבל נזיפה: "הן מאמינים בני מאמינים. ואתה אין סופך להאמין. מאמינים, דכתיב : ויאמן העם. בני מאמינים, דכתיב: בד'. ואתה, אין סופך להאמין, שנאמר: יען לא האמנתם בי". סופך שאינך מאמין במעשה של הכאת הסלע, וישראל מאמינים בטבע, מזרע אברהם אבינו שהאמין. אבא ז"ל אמר שהאפיקורס היהודי היותר גדול הוא יותר מאמין מהגוי היותר מאמין. אצלנו זה טבע של אמונה ואצל גוי זה דבר חיצוני. תכונת האמונה היא ענין חברתי אך היא כבר מתקשרת ויסוד השלמות כלפי שמיא.

ד.ישראל נביאים. "הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן, בני נביאים הן". הם נביאים בכוח. "מי יתן כל עם ד' נביאים". היו בעם ישראל בתי ספר לנבואה, ומדרגות שונות בנבואה, אך באופן כללי, ישראל ככלל שייכים למצב זה של דבקות-התקשרות של ראיה ושמיעה.

ה.ישראל קדושים. זאת המדרגה העליונה של ישראל. קדושה היא דרגה מציאותית שונה. זאת עובדה של מציאות: "וקדושים בכל יום יהללוך סלה". מי הם הקדושים האלו? היהודים. אנחנו קדושים. "קדושים תהיו הוא גם ציווי וגם ברכה. מצווה לקיים שיהיה כך. אתם מצווים להיות קדושים, ולא פחות מזה יש כאן הבטחה, קביעה, הכרח אלוקי: אתם קדושים ואתם תהיו קדושים. כך הוא בפרשת התשובה: "ושבת עד ד' אלוהיך", הוא גם ציווי וגם הבטחה. הרמב"ם כותב שהבטיחה תורה שישובו כל ישראל בתשובה. אמונה ותשובה הם דברים שרשיים אידאיים, ששייכים לטבע ישראל, ואי אפשר שיהיה אחרת. יש ציווי: אתם מצווים להיות קודישם, ויש החלטה: תהיו קדושים, גוי קדוש. יש כאן העמקה גדולה בסגולת קדושת ישראל. זאת מציאות ועובדה קבועה. "ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור".

ידיעות ישראליות

מדותיהם של ישראל נמשכות מאברהם אבינו דרך הקדושה המשולשת של האבות, ומתוך כך אנו מגיעים אל משה רבנו ומעמד הר סיני , שם ניתנו מצוות התורה, כללותיה ופרטיה. הרמב"ם מדגיש: את המצוות, ממשיות סדר החיים, אנו מקבלים ממשה רבנו ולא מנביא שקדמו, אבל היסוד לקבל זו, היא אצילותנו הנמשכת מאברהם אבינו. המדות הישראליות הן השורש הנשמתי הפסיכולוגי לקבלתנו את התורה, הן התוכן הפנימי של ישראל, האופי הקבוע הפנימי. והן הולכות ומתפרטות על ידי "הידיעות המיוחדות לישראל, שראש לכולן היא התורה בכל רחבה בכל סעיפיה", התורה בתמימותה ובשלמותה, "והיה אמונת עיתך – אמונה זה סדר זרעים", בכל סעיפיה וגם ידיעות הסטוריות. "ועמה כל מה שמיוחס לחכמת ישראל". יש חכמה המיוחדת דווקא לישראל. "תורה" ו"חכמה". התורה ניתנה לנו מן השמים, היא אינה מתחילה ממנו. אשרנו, שבכח הדעת שניתנה לנו, אנו זוכים להתקשר ולהשתייך לתורה. אנו מתקשרים לתורה מן השמים, וכאן נפגשים עם הצד של "חכמה", שהוא הצד הרוחני הנטוע בתוכנו, כפי שמוזכר בשולחן ערוך, לעומת מה שמעל לתוכנו: תורה מן השמים. כאשר אנו עוסקים בתורה ומתאחזים בה, תורה וחכמה נפגשים. חכמה היא הצד הרוחני, השכלי והאנושי שלנו, המקשר אותנו אל התורה. מוזכר הרבה בלשון מדרשי חז"ל בטוי מיוחד: אדם עוסק "בתורה ובחכמה". גם אצל הרמב"ם נמצאת הדרכה לעסוק ב"תורה ובחכמה". החכמה ניתנת לאדם מתוך יצירת הכשרון האינטלקטואלי שלו, כמובן חכמת אמת.

ושלמותה המדעית של התורה היא בצירוף "כל מה שמיוחס לחכמת ישראל", שעיקרה היא ההבנה ההסטורית של עם ישראל, של דורות ישראל. כל מה ששייך לישראל, יש לו ערך של צירוף על העיקר. יש מקום לצמאון לדעת כל אלה. העיקר היא תורת ישראל ולזה מצטרף כל מה ששייך לישראל.

"מתוך עלייתה של כנסת ישראל יבא לעליה כללית של מקור החיים האנושיים והעולמיים". ככל שאדם מישראל מקושר ומדובק יותר בתורה, נשמת ישראל, יותר הוא מקשר שמים וארץ. מתוך הבריאות הגדלות והגבורה של היותו שתול בכנסת ישראל, מתעלה האדם מישראל אל צלם אלוהים הכללי שבאדם וזוכה להיות "צדיק יסוד עולם" יותר גדול באנושיות כללית. "כי עמך מקור חיים". עלינו לזכות שהקשר של היחיד מישראל עם כנסת ישראל הוא טבעי, אך יש לעסוק בקשר זה ולזכך אותו.