כתב רגיל כתב גדול כתב גדול מאוד


שיחות הרב צבי יהודה הכהן קוק על אורות ישראל

פרק ב. קשר היחיד והכלל בישראל (סעיף ה)


נפש הראיה

"הצמאון להבלע כולו ברוח ישראל צריך הוא להתגבר". בספר אורות יש סגנון מיוחד, אווירה מיוחדת אין קץ ללימוד ספר האורות, המילים הסגנון והאווירה. "הצמאון להבלע". אבא ז"ל כולו, כל חייו, היו צמאון לרבונו של עולם. "צמאה נפשי לאלוהים". הוא כתב רשימות של גילויי צמאון. עם כל הפעילות הרבנית והצבורית הכלל-ישראל הנגלית, הא היה כולו צמאון ודבקות אלוקית, דבקות אורייתא וקודשא בריך היא סוערת ובלתי פוסקת, בתוך כל המעשה ובכל ההלכה למעשה. והצמאון הזה נתן ביטויין. זה היה צמאון של כל הנשמה, כל האדם, כל האישיות, וכך הוא התגלה למעשה במציאות. זהו צמאון של נשמה של "צדיק יסוד עולם", עולם של ישראל ותורת ישראל.

לחיות ישראליות

"הצמאון להבלע כולו ברוח ישראל". יש צמאון להיות נבלע ב"רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך". "רוח ישראל" היא "רוחי אשר עליך", הסובבת את כולנו ויש צורך נפשי לכל אחד ואחד להבלע ברוח זו כל כולו בכל נשמתו. "כל עצמותי תאמרנה". הצורך הזה, הצמאון הזה צריך להתגבר יותר ויותר. "תלמידי חכמים אין להם מנוחה...ילכו מחיל אל חיל". הצמאון צריך להתגבר, "לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים, לראות בשמחת ישראל". צריך יותר ויותר לחיות חיים ישראליים, לחשוב מחשבות שכולן כלל-ישראליות, להרגיש ישראליות ולחיות חיים של ישראל. ומתוך כך "לראות בשמחת ישראל". "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". זאת שמחת ישראל שנובעת מתוך שייכות וקשר לחיי ישראל.

אהבת הגויים

"זאת היא מגמה עמוקה גבוהה ורחבה, מלאת טל חיים של קודש, מובדלת מרגש דוגמתה אצל אוה"ע, שרפוד בהרבה שנאת הבריות ורשעה בלא אידיאל קודש פנימי". היחוד של ישראל אינו מתבטא בשנאת הבריות, כפי שהיא קיימת אצל שאר עמים אלא להיפך, בשייכות ל"טוב ומטיב לכל", כפי שנתבאר בפרק א'. הלאומיות של אומות העולם ענינה הוא שנאת הבריות, והריגת אלו את אלו במלחמות, ואילו הלאומיות שלנו, ענינה הוא דבקות מיוחדת ברבונו של עולם. "הצמאון לרוח האומה צמאון הוא לד', לאור תורה, ליושר לחכמה וכל טוב ונעלה". אצלנו אהבת ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא שייכת לכל האדם הנברא בצלם. ככל שאדם יותר גדול, בגדלות רוחנית אמיתית, יותר גדולה אהבתו לכל, כפי שמוזכר בספר שערי קדושה, ספר מוסר של רבי חיים ויאל, התלמיד היותר קרוב לאר"י ז"ל, והוא שסידר את כתביו. הוא בעצמו כתב ספר קטן ביחס לשכלול המוסרי של האדם בכיוון של רוח הקודש, חנוך והדרכה מוסרית. ולא סתם להיות יראי שמים, אלא בכיוון של מעלים בקודש, עד כדי לזכות לרוח הקודש. הוא מזכיר שמדרגת עליה עליונה אצלנו היא "ואהבת לרעך כמוך". לא רק כלפי יהודים, "יאהב כל הבריות ואפילו גויים", וזאת מדרגה שמקרבת לרוח הקודש.