ספר הכוזרי - מתוך מאמר שני

רבי יהודה הלוי

(כט) אמר הכוזרי:
אם כן, אינכם היום כי אם גוף בלא ראש ובלא לב.
(ל) אמר החבר:
כן הדבר כאשר אמרת, - גדולה מזאת! אף לא גוף, כי אם אברים מפזרים, מעין "העצמות היבשות" אשר ראה יחזקאל במראה. אולם, מלך הכוזרים!העצמות ההן, אשר נשתיר בהן דבר מה מטבע בעל החיים ואשר שמשו לפנים כלים לראש וללב, לרוח, לנפש ולשכל, טובות הן מן הגופות המגלפות מאבני שיש או מאבני גיר, אשר ראשים להן ועינים ואזנים וכל אברי החי, אך מעולם לא היתה בהן רוח חיים ולא יתכן כי תשכן בהן, כי צורות מחקות הן, צורות הדומות לאדם, אך אדם אינן.
(לא) אמר הכוזרי:
כדבריך כן הוא.
(לב) אמר החבר:
האמות המתות, אשר נסו לחקות את האמה החיה, הגיעו, לכל היותר, לדמיון חיצוני: אמנם גם בניהן הקימו בתים לאלוה, אך בבתים ההם לא נגלה אות מאת האלוה; הם קבלו עליהם פרישות ונזירות, למען תשרה עליהם הנבואה, אך היא לא שרתה עליהן; ואף גם זאת: בהשחיתם דרכם, כי חטאו ועברו חק, לא ירדה עליהם אש מן השמים ולא מגפת פתאום, למען ידעו אל נכון כי היה זה ענש על מרים מאת האלוה; וכאשר נפגע לבם – רצוני לומר: הבית ההוא אשר אליו הם מכונים את תפילותיהם – לא בא כל שינוי במצבם; ואם נשתנה – לא נשתנה כי אם מהיותם רבים או מעטים, חזקים או חלשים, שרויים במחלוקת או מאחדים, - הכל כפי דרך הטבע והמקרה. אולם אנחנו – כאשר נפגע לבנו, הוא בית מקדשנו, נחלינו, וכאשר ישוב לבנו לאיתנו – נרפא גם אנחנו, בין שנהיה רבים בין שנהיה מעטים, יהיה מצבנו אותה שעה מה שיהיה, - כי יוצרנו אלהים חיים, הוא מלכנו, והוא המחזיק בידנו גם במצבנו כיום, מצב הפזור והגלות.
(לג) אמר הכוזרי:
אכן, לא יעלה על הדעת כי אלו קרה כפזור הזה לאחת האמות לא היתה מתבוללת באמה אחרת, ביחוד במשך זמן ארך כזה. ואכן, כמה אמות מאשר קמו אחריכם אבדו וזכר לא נותר להן: 'אדום ומואב ועמון, וארם ופלשת וכשדים, ומדי ופרס ויון' והברהמנים והצביים, ועוד רבים!
(לד) אמר החבר:
אם אמר לך כי צדקת בדבריך, אל תראה בזה הסכמה לדמוי שדמית אותנו אל האמות המתות עובדות האלילים. אנו יש לנו התחברות בענין האלוהי ההוא על ידי אותן המצוות אשר שמן האלוה ברית ביננו ובינו, - כמצות המילה שנאמר בה: "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם", וכשבת שנאמר בה: "כי אות היא ביני ובינכם לדרתיכם"; הוסף על אלה: 'ברית אבות;, ו'ברית התורה' אשר כרת האלוה אתנו, ראשונה בחורב ואחרי כן ב'ערבות מואב', ויעודי הגמול והענש התלויים בה, אשר הובאו ב'פרשת "כי תוליד בנים ובני בנים"', וב'פרשת "והיה כי יבאו עליך"', היא הפרשה שנכללו בה דברי האלוה ית': "אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו'", "ושבת עד ה' אלהיך"; וכן ב'שירת האזינו', ובמקומות אחרים. אין אנו אפוא במדרגת מת, כי אם במדרגת החולה הנגוע במחלת השחפת אשר כל הרופאים נתיאשו מרפאותו, אך הוא עודנו מצפה להרפא בדרך נס ושנוי סדרי בראשית, - מעין הנס אשר אמר בו הכתוב: " התחיינה העצמות האלה?" וכמשל אשר המשל בפרק "הנה ישכיל עבדי" שנאמר בו: "לא תאר לו ולא הדר", "וכמסתר פנים ממנו" – זאת אומרת: אדם שחזותו המשנה ורע מראהו הם במדרגת הדברים המלכלכים אשר בעל הנפש היפה נמנע מלהביט בהם ומסתיר פניו מהם: "נבזה וחדל אישים, איש מכאבות וידוע חלי".
(לה) אמר הכוזרי:
ואיך יתכן לראות את הפרק הזה כמשל לישראל, והלא נאמר שם: "אכן חלינו הוא נשא", ואלו ישראל לא מצאם הסבל אשר מצאם כי אם מחמת עוונותיהם הם?
(לו) אמר החבר:
כי ישראל באמות הם בבחינת הלב באברים, שהוא כבד חלאים מכלם ורב בריאות מכלם.
(לז) אמר הכוזרי:
הוסף נא באור לדבריך.
(לח) אמר החבר:
רבים המכאובים הפוגעים בלב חליפות בכל עת, הלא הם: הדאגות והיגונות, והנטירה, והאהבה והשנאה, והפחדים; ואיכות מזג הלב משתנה מרגע לרגע, אפלו מתוך נשימה יתרה או חסרה, על אחת כמה וכמה מחמת מאכל דל או משקה גרוע; וכן פועלות עליו כל התנועות ומיני הטרח והשנה והיקיצה, - ואלו שאר האברים אינם נפגעים מכל אלה.
(לט) אמר הכוזרי:
בארת לי אפוא כי הלב רב חלאים מכל האברים; אולם במה הוא גם רב בריאות מכלם?
(מ) אמר החבר:
היתכן כי תתעכב בלב לחה רעה, אשר תגרום לו דלקת או סרטן או דלדול או חבורה או שתוק או רפיון, כאשר תתעכב פעמים בשאר האברים?
(מא) אמר הכוזרי:
דבר כזה לא יתכן, כי גם בפחות מזה יבוא המות. ואף גם זאת: הלב, לפי זך הרגשתו, הבאה בסבת צלילות דמו ורבוי האויר שבו, מרגיש בדבר הקל ביותר שיפגע בו ודוחהו מעליו כל זמן שנשארת בו היכלת לכך; וכל אבר אחר אין הרגשתו כהרגשת הלב, ולכן תתעכב בו הלחה עד התהוות בו החלאים.
(מב) אמר החבר:
אם כן, הרגשת הלב ותחושתו הן הגורמות לו את רב חלאיו והן הן הסבה להדחותם מעליו בתחלת חדירתם, לפני התעכבם.
(מג) אמר הכוזרי:
אמנם כן!
(מד) אמר החבר:
הענין האלהי אצלנו הוא בבחינת הנפש ביחסה אל הלב, - ולכן אמר האלוה: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עונתיכם", - זה אשר לחלאים; ואשר לבריאות, הלא אמרו חכמינו: "מוחל לעוונות עמו, מעביר ראשון ראשון" – זאת אומרת: אין האלוה נותן את עוונותינו כי יצטרפו כלם יחד ויביאונו לאבדן גמור, - כאשר עשה לאמרי, שנאמר בו: "כי לא שלם עוון האמרי עד הנה", אשר על כך הניחם עד שגבר עליהם חלי עוונותיהם והמיתם. וכמו שהלב זך ושוה מזג הוא מצד שרשו ועצמיותו, אשר על כך הנפש המדברת דבקה בו, כן גם ישראל מצד שרשם ועצמם. אך כמו שהלב נפגע על ידי חלאים החלים בשאר האברים, כגון מתאוות הכבד והקבה ומחמת רע מזג האשכים, - כך גם ישראל יחולו בהם החלאים מחמת חקותם את האמות, - כמה שנאמר: "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". אל יהיה אפוא רחוק בעיניך מה שהגוים אומרים על ישראל: "אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם". אמנם כן, אנחנו נתונים בצרה עת העולם כולו במנוחה ורוחה?, אבל המכאובים הבאים עלינו משמשים יסוד לחזוק אמונתנו, להזדככות הטהורים בתוכנו ולדחית הסיגים מקרבנו, ועל ידי זכוכנו אנו ידבק הענין האלוהי בעולם. כי היסודות, כמו שאתה יודע, לא נתהוו
כי אם למען יתהוו מהם המחצבים, ואחריהם הצמחים, ואחריהם בעלי החיים, ואחריהם האדם, ואחריו סגלת אדם, - הכל נתהוה אפוא בעבור הסגלה ההיא, למען ידבק בה הענין האלהי, והסגלה ההיא באה בעבור סגלת הסגלה, והם הנביאים והחסידים. ובדרך זו סדרו דבר בעל התפלה: "תן פחדך, ה' אלהינו, על כל מעשיך", ואחרי כן: "תן כבוד לעמך", ואחרי כן: "צדיקים יראו וישמחו" – כי הם סגלת הסגלה.