ספר הכוזרי - מתוך מאמר ראשון

רבי יהודה הלוי

(קט) אמר החבר:
לא כן! יעודינו הם – כי נדבק בענין האלוהי על ידי הנבואה וכל הקרוב לה וכי יתחבר הענין האלוהי בנו באותות גדלה, במראות כבוד ובנפלאות, ולכן לא נאמר בתורה: טם תעשו ככל המצוה הזאת אביאכם אחרי מותכם אל גנות ואל מקום תענוגות כי אם: והייתם לי סגלה, ואני אהיה לכם לאלהים ואנהיגכם, ואנשים מכם יהיו עומדים לפני ועולים השמימה, כאותם שהיו מתהלכים בחייהם בין המלאכים, והמלאכים יקראו לכל אחד מאלה: בן אדם - להבדיל בינו לבינם; ואף מלאכי יהיו מתהלכים בקרבכם בארץ, ותראו אותם בבואם, בודדים או במחנות, לשמור עליכם ולהלחם לכם; ותאריכו ימים על הארץ שבסיועה הגעתם למדרגה הזאת, היא אדמת הקדש; ויהיו השבע בארץ הזאת ורעבה, טובתה ורעתה תלויים בענין האלוהי לפי מעשיכם, ויהיה מנהג הטבע נוהג בכל העולם כלו, אך לא בכם, - כי כל עוד שכינתי שורה בקרבכם, תראו שבע בארצכם, וגשמכם יבאו כסדרם, לא יכחשו זמניהם, ותגברו במתי מספר על אויביכם, - ובזה תדעו כי ענינכם נוהג לא לפי חקי הטבע, כי אם לפי רצוני, אך בעברכם על דברי תראו רעב ובצרת ונגף וחיה רעה, גם בימים אשר כל העולם כלו שרוי בשלוה, - אז תדעו כי עניניכם מנהגים על ידי דבר העומד למעלה מן החק הטבעי. וכל זה נתקים: כל היעודים הכלולים בתורתנו באו, - אין לחוש אפוא פן לא יוסיפו להתקים. לעמת זה, כל יעודי הדתות האחרות יכללם שרש אחד, והוא – התקוה להיות קרוב לאלוה ולמלאכיו, ומי שהגיע למדרגה זו לא יירא מות. לא כן תורתנו! היא מוכיחה את יעודה במראה עינים. משל למה הדבר דומה? לחברים שחנתה שירתם במדבר, ונפרד אחד מהם והלך להדו; ומלך הדו קבלו בכבוד רב, משנודע לו כי הוא אחד החברים ההם, כי המלך הכיר את אבותיהם, שהיו אוהביו, - ויתן המלך בידו מתנות יקרות, למען ישאן אל חבריו, וילבישו בגדי חמודות וישלח עמו מכבודתו אנשים אשר לא היה עולה על הדעת כי יצאו מלפני המלך וילכו אל המדבר ההוא, אף צוהו על מעשים אשר יעשה וכרת עמו ברית, על פיה קבל עליו האיש לעבד את המלך; והנה זה שב האיש אל חבריו בלוית צירי מלך הדו, והחברים שמחו בצירים וחלקו להם כבוד ויקר, ובנו להם ארמון לשבת בו; ברבות הימים התחילו החברים שולחים מאתם שליחים להדו למען יראו שם את פני המלך; דבר זה עלה ביד השליחים על נקלה, כי דאגו להם צירי המלך אשר הוליכום בדרך הקרובה והישרה; ובשובם ידעו כל החברים כלם כי כל הרוצה להגיע להדו קל הדבר מאד עליו, אם רק ידבק בעבודת המלך ויכבד את ציריו המוליכים אותו אל המלך; מעתה לא שאל איש: מה העבודה הזאת לנו? הסבה היתה ברורה לעין כל: להדבק במלך! – כי הדבקות בו היא האשר. והנמשל הוא: החברים הם בני ישראל, והתיר הראשון הוא משה, והתירים האחרים הם שאר הנביאים, וצירי מלך הדו הם השכינה והמלאכים, ובגדי החמודות הם: האור המשכל אשר האיר את נשמת משה בנבואה והאור הנגלה אשר קרן על פניו, והמתנות היקרות שנשלחו אל החברים הן שני הלוחות ועליהם עשרת הדברות. לא כן בעלי הדתות האחרות: הם לא ראו דבר מכל זה, וכאלו נאמר להם: קבלו עליכם לעבד את מלך הדו כמו שקבלו עליהם החברים ההם, ואז תקרבו אל המלך אחרי מותכם; ואם לא תעבדוהו – והרחיקכם המלך וענשכם אחר המות. והנה אחדים מהם אמרו: מעולם לא בא אדם אלינו לספר לנו כי מיום מותו הוא נמצא בגן עדן או בגיהנום; אולם רבים העדיפו, לשם השמירה על המקבל ועל הסכמת הצבור לדעה אחת, לקבל עליהם את העבודה ההיא, אך תקותם לשכר זה חלשה היתה בנפשם ורק כלפי חוץ הופיעה כחזקה ומקימת, כי באמונה ההיא היו מתכבדים ומתפארים על פני המון העם. האמנם יוכלו אלה להתפאר בשכר, אשר לפי טענתם יעלה בידם אחר המות, על פני אנשים המגיעים לשכר זה בחייהם? האין טבע הנביאים והחסידים קרוב יותר לקיום הנצחי מטבע מי שלא הגיע למדרגה זו?