כתב רגיל כתב גדול כתב גדול מאוד


ספר הכוזרי - מתוך מאמר ראשון

רבי יהודה הלוי


(צה) אמר החבר:
כתר לי זעיר ואוכיח לך גדלת העם הזה. ודי לי בעדות שהעידה התורה כי אותם בחר האלוה לו לעם ולאמה מבין כל אמות העולם וכי הענין האלוהי חל בכל המונם, עד שנעשו כלם ראויים לשמוע את הדבור האלוהי, ומהם עברה סגלה זו אל נשיהם, כי גם מהן קמו נביאות, ואלו לפניהם לא חל הענין האלוהי כי אם על יחידים שאליהם עברה סגלה זו מאדם הראשון. אדם הראשון זכה לסגלה זו, כי היה שלם בכל בלא יוצא מן הכלל, - כי מה פגם אפשר למצא בשלמות יציר אשר יצא מתחת יד אמן גדל חכמה וכל יכול, ונוצר מחמר אשר בחרו אמן זה לשם צורה שרצה בה? לשלמות זו לא היתה מניעה לא מצד מזג זרע האב ודם האם ולא מצד ההזנה והטפוח בשנות הינקות והילדות ולא מצד השפעת האויר והמים וחבל הארץ כי אדם הראשון בראו האלוה בתבנית איש שהגיע לסוף שנות בחרותו, שלם בגופו ובמדותיו, והוא קבל מאת האלוה את הנפש החיונית בשלמותה ואת השכל במעלה העליונה האפשרית לאדם לפי תכונתו האנושית, ואף את הכח האלוהי שמעל לשכל – רצוני לומר: את המדרגה שבהגיעו אליה ידבק האדם באלוה וברוחניים וישיג את האמתות בתחלת מחשבה, בלא עיון ולמוד, - לכן נקרא אדם הראשון אצלנו בן אלהים וכל הדומים לו מזרעו נקראו בני אלהים. והנה אדם הראשון הוליד בנים רבים, אך מכלם לא היה ראוי לבוא במקומו כי אם הבל, כי רק זה היה דומה לו, ומשהרגו קין אחיו, מתוך קנאה שנתקנא בו על מעלה זו, נתן לאדם שת תחת הבל, ושת היה דומה לאדם, ולכן נעשה הוא לסגלת אדם וגרעינו, ואלו שאר הבנים לא היו כי אם כקלפות; וסגלת שת היה אנוש בנו. וכך נמשך הענין עד נח על ידי יחידים שהיו כגרעינים, כלם דומים לאדם הראשון ונקראים בני אלהים, ולכלם השלמות בגוף ובמדות, באריכות ימים, בחכמה ובכשר המעשה, - מונים אנו את השנים מאדם ועד נח. וכך היה הדבר גם בדורות אשר מנח עד אברהם: אמנם היה בהם מי שלא דבק בו הענין האלוהי – כך, למשל, תרח, אולם – אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו, לעבר, - גדולה מזאת! הוא הכיר גם את נח, - כי הענין האלוהי נמשך אצלם מאבות אבות אל בני בנים: כך היה אברהם סגלת עבר ותלמידו, ועל כן נקרא עברי, ועבר היה סגלת שם, שהיה סגלת נח, - שכן נפלו לו בירשה ארצות האקלימים הנוחים, שבאמצעיתן נמצאה ארץ חמדה, ארץ כנען, היא ארץ הנבואה, - אך יפת יצא אל הצפון וחם אל הדרום. וסגלת אברהם מבין בניו היה יצחק, ולכן שלח אברהם את כל בניו האחרים מן הארץ המיחדת ההיא, ארץ כנען, ואותה יחד ליצחק. וסגלת יצחק היה יעקב, ולכן הרחק עשו אחיו מן הארץ ההיא, כי יעקב לבדו נמצא ראוי לה. אולם בני יעקב היה כלם סגלה, כלם יחד ראויים לענין האלוהי, ולכן היה להם המקום ההוא, המיחד בהתגלות הענין האלוהי, לנחלה. מאותה שעה התחיל הענין האלוהי, שעד הנה לא חל כי אם על יחידים, שוכן בקרב קבוץ. והאלוה השגיח על בני יעקב גם בהיותם במצרים, להפרותם ולהרבותם ולגדל את בניהם, כאשר יגדל איש את האילן ששרשו טוב עד הוציאו פרי בשל הדומה לפרי הראשון שממנו נטע האילן – רצוני לומר: דאג לגדלם עד אשר ידמו לאבותם, אברהם, יצחק ויעקב, וליוסף ואחיו; והפרי הבשל בא במשה, אהרון, ומרים ובאנשים כבצלאל וכאהליאב וכראשי המטות, כשבעים הזקנים שנמצאו ראויים לנבואה מתמדת, וכהושע, כלב וחור ורבים זולתם. בעת ההיא נמצאו בני ישראל כלם ראויים להראות האור האלוהי בתוכם ולהתגלות השגחת האלוה עליהם. אמנם היו ביניהם גם חוטאים שנואי אלוה, אבל אין ספק שגם הם היו סגלה מבחינה ידועה: שהרי מצד שרשם וטבעם היה בהם מן הסגלה ועתידים היו להוליד בנים שיהיו סגלה. כך יש להזהר באב החוטא, שכן הוא הנושא את זרע הסגלה אשר בהזדככו תתגלה בבנו או בבן בנו, - כמו שאמרנו בנוגע לתרח ולאחרים, שלא דבק בהם עצמם הענין האלוהי אבל עתידים היו לפי שרשם להוליד בני סגלה, - מה שאין כן בשרש כל מי שיצא מחם ומיפת. דבר דומה לזה אנו מוצאים בענינים הטבעיים: פעמים רבות אין האיש דומה לאביו כלל, אבל דומה הוא לאבי אביו, ואין ספק שאותו הטבע ואותו הדמיון כבר היו צפונים באב, אם כי הדבר לא היה גלוי לחוש. וכך היה הטבע של עבר צפון בבניו עד שנתגלה באברהם..