יחודה וייעודה של מדינת ישראל

דוד בן גוריון

האומה היהודית אינה יחידה לאומית ומדינית בלבד, היא מגלמת בתוכה רצון רוחני- מוסרי ונושאת חזון היסטורי מאז הופיעה על הבמה ההיסטורית. אי-אפשר להבין ההיסטוריה היהודית, מלחמת קיומו של העם היהודי, עמידתו בכל התקופות ובכל הארצות, גם בהיותו מעורה בארצו ועומד פחות או יותר ברשות עצמו, וגם בהיותו מפוזר ונודד בגולה – אם לא נראה יחודה הרוחני והרעיוני של האומה היהודית והמאבק קשה-העורף, לא רק מאבק פיסי, כלכלי, מדיני, וצבאי, אלא גם מאבק רוחני, מוסרי, רעיוני, שבו עמד ועומד העם היהודי כל הימים מאז ועד היום, ויש להניח שהוא יעמוד בו עד עת קץ, עד בוא חזון אחרית הימים.

עובדה פיסית אחת קבועה בהיסטוריה שלנו, וממנה תוצאות להרבה תופעות בתולדותינו, בימים ההם ובזמון הזה: היינו תמיד ונשארנו עד היום אומה קטנה בכמותה... ואין ספק שגורלנו הוא להיות גם בעתיד אומה קטנה, ורק בשמירת יתרוננו הרוחני נעמוד.

בימי-קדם היו שכנינו הגדולים מצרים ובבל. שתי אומות אלה עלו על בני ישראל לא רק במספרן, בעשרן, בכוחן הצבאי ובהיקף שלטונן – אלא גן בכמה מיתרונות הרוח וכיבושי המדע. המושג שיש לנו על מצרים מספרי בראשית ושמות הוא חד-צדדי. עוד לפני חמשת אלפים שנה הגיעה ארץ זו לדרגה תרבותית גבוהה והניחה יסוד לכמה מענפי המדע: חשבון, הנדסה, כימיה, רפואה, ובמשך אלפי שנה יצרה ספרות מגוונת ועשירה במקצועות הדת, ההיסטוריה, המדע, השיר והסיפור, שאמנם רק מזער נשתמר עד ימינו. והוא הדין בבבל. זו עלתה על מצרים בספרותה העשירה. נשתיירו ונשתמרו בידנו האפוס הגדול של גילגמש (שניתרגם לעברית על-ידי ש. טשרניחובסקי), המנונים, רשימות היסטוריות. בבל פיתחה מדעי התכונה, הרפואה וההנדסה, ושכיללה, לפני כל שאר העמים, תורת המשפטים. לשון בבל היתה במשך זמן רב הלשון הדיפלומטית הבין-לאומית בכל ארצות התנ"ך הנקראות בימינו בשם המזרח התיכון. המאבק של עמנו עם שני השכנים האדירים האלה היה לא רק מאבק מדיני וצבאי אלא גם – ואולי בעיקר – תרבותי ורוחני; פעולתם של נביאי ישראל היתה מכוונת בשורה הראשונה נגד ההשפעה הרוחנית של העמים השכנים על תפיסתו הרליגיוזית והמוסרית של עם ישראל והליכות חייו החברתיים.

העם הישראלי שאנחנו יורשיו לא היה העם היחיד בארץ ובסביבותיה שעמד תחת לחץ כפול זה. אולם מכל העמים האלו לא נשאר שריד, כי לא יכלו לעמוד זמן רב בפני הלחץ התרבותי של שכניהם הגדולים והאדירים ונבלעו בתוכם בלי השאיר עקבות. העם היהודי נאבק – ויכול. והוא מופיע שוב בפינת תבל סגולת-ארצות, שבה דרך לראשונה על במת ההיסטוריה לפני כארבעת אלפים שנה. כל הסביבה האתנית, המדינית והתרבותית בחבל זה של העולם הקדמון, התנ"כי, השתנתה תכלית שינוי. נותק לחלוטין קו התפתחותם של עמי-הקדם: לשונם, דתם תרבותם, מסרתם ושמם נכחדו כמעט לגמרי מעל פני האדמה, ורק עם ישראל, אם כי נעקר עקירה פיסית מאדמת מכורתו לפני אלפים שנה בקירוב הוא העם האחד והיחיד הממשיך מסורת הקדומים בלשונו ובתרבותו ואמונתו, כאילו לא חל כל הפסק וניתוק במהלך תולדותיו.

כאילו – אולם ברור שאין העם היהודי בימנו כעם היהודי בימי בית ראשון או בית שני. כל העולם נשתנה מאז ואין זה אלא טבעי שנשתנה גם העם היהודי. בימי-קדם היה חלקנו במדע כמעט אפסי. בתקופה החדשה, מימי שפינוזה ואילך, חדרה לעמנו התפיסה המדעית, ובשלושת היובלות האחרונים היינו שותפים לקידום המדע, אולי למעלה ממספרם היחסי של היהודים בקרב עמי אירופה ואמריקה. אולם כל החליפות והתמורות בחומר וברוח, בתנאים המדיניים והחברתיים שנתרחשו במשך אלפי שנות קיומנו, לא עקרו ולא עירערו הכוח החיוני המופלא שקיים את עמנו בכל תהפוכות הזמן ולא שמו לאל את יחודו הלאומי, כאשר קרה לרבים מבני-לויתו ההיסטוריים מימי-קדם. צפון באומה זו ויטמין נפלא השומר על קיומה ועצמאותה ויחודה, וויטאמין זה מקורו בתנ"ך, והוא נתן לה הכוח לעמוד בפני כל השפעות זרות וכוחות עוינים הסותרים מהותה הלאומית והרוחנית.

ברור שלא כל יהודי בודד מחונך בסגולת-פלאים זו. במשך הדורות נשרו רבים ונכחדו: יהודים, קהילות, שבטים וקיבוצים שלמים, אבל הלוז של האומה עמד במבחן, שרה, נאבק – ויכול. המאבק בין החשמונאים ובין השלטונות היוניים היה לא רק מאבק מדיני וצבאי. זה היה בעיקרו מאבק תרבותי, אחד המאבקים הדרמתיים ביותר בהיסטוריה האנושית, בין שתי אומות מקוריות, שהטביעו חותמן על רוב המין האנושי אולי יותר מכל העמים העתיקים. לא מעט ירשנו זה כאלפים שנה ויותר מתרבות יון העתיקה ונוצרה ספרות יהודית-הלניסטית מגוונת ועשירה: ספרות היסטורית, פיוטית, פרשנית ופילוסופית. אולם אף מתרבות יונית עשירה זו נבצר להטמיע את האומה היהודית כאשר הטמיעה הרבה אומות אחרות במזרח. העם היהודי עמד במאבק זה – ונתקיים.
המבחן הקשה והממושך ביותר במאבקה של האומה היהודית בא עם צמיחת הנצרות. תרבות מצרים ובבל ואחר-כך תרבות יון ורומא היו נטע זר ליהדות, לא כן הנצרות. על ברכי היהדות ובתוכה היא קמה. ספק אם ישו, שבו תולים הדת הנוצרית, היה שונה מרבים בני-דורו היהודים. הכיוון האנטי-יהודי ניתן לדת החדשה על ידי שאול הטרסי, שאמנם נתחנך על ברכי היהדות והיה בילדותו תלמידו של רבן גמליאל בירושלים, אבל היה בנו של אזרח רומאי שגר בחוץ-לארץ, והיה בתחילה ממתנגדיה הקנאים של הדת הנוצרית שנתארגנה בירושלים, אך מאז "נגלה אליו האור" בדרכו לדמשק – נתן מפנה חדש לכת החדשה ושקד על עקירת התורה היהודית ומצוותיה ועל ביטול היהדות כיחידה לאומית הנושאת נפשה לתקוות אחרית הימים של נביאי ישראל. שאול הטרסי היה אולי גדול המתבוללים שקמו בעם ישראל. במקום חזון אחרית הימים הצופה לעתיד ומשלב גאולת האומה בגאולת העולם – העמיד הוא את הנצרות על האמונה בגאולה שמימית על ידי המשיח שכבר בא כאילו.
אמונה נוצרית זאת נולדה כשעצמאות ישראל נתערערה ונהרסה על ידי המשטר הרומאי שהתנשא להשתלט על העולם. המלחמות העזות והנואשות שנלחמו היהודים נגד מדכאיהם הרומאים מימי יוחנן מגוש-חלב ואלעזר בן שמעון מירושלים ועד שמעון בר כוכבא (כוסיבא) ורבי עקיבא – נסתיימו בכישלון ובאבדן עצמאותנו. היהודים מכת הנוצרים לא השתתפו במאבק הלאומי של היהודים נגד רומא. שאול הטרסי ציווה על תלמידיו להיכנע לרשות הממונה עליהם, באגרת אל הרומאים אצר שאול הטרסי: "כל נפש תיכנע לגדולת הרשויות, כי אין רשות כי אם מאת האלוהים, והרשויות הנמצאות על-יד אלוהים נתמנו" (י"ג, 1).

הנצרות שנהפכה במאה הרביעית לדת השלטת לא סלחה לעם היהודי את עקשנותו, ובשם דת האהבה נרדפו היהודים במשך דורות – ועמנו לא נכנע ועמד יחיד במשך מאות שנים במאבק הרוחני. כחמש מאות שנה אחרי תבוסת בר-כוכבא נכבשה ארץ-ישראל על-ידי הערבים. פולש זה לא היה כוח צבאי בלבד, אלא בא מזוין בתורה חדשה – בתורת מוחמד. תורה זו לא בארץ-ישראל נוצרה, אם כי לא בלי השפעה בולטת וניכרת של היהדות, כיבושי מוחמד ויורשיו היו יותר מהירים ומופלאים מכיבושי הנצרות.תורת מוחמד היתה יותר קרובה ליהדות מהנצרות, באמונת אל אחד ויחיד. תורת מוחמד התפשטה בקרב שבטי ערב במאה השביעית ותוך זמן קצר אחר-כך – ברחבי אסיה ואפריקה הצפונית. לשון ערב נעשתה השפה המדוברת בקרב עמי ארם, אשור וכל צפון-אפריקה. כל עמי המזרח התיכון ואפריקה הצפונית קיבלו על עצמם הדת החדשה, מי ברצון ומי באונס: העם היחיד שעמד בפני הנחשול האדיר היה העם היהודי. נחשול אידיאי חדש נגד קיומה של האומה העברית ונגד יחודה הלאומי ועצמאותה הרוחנית צף עם המהפכות הגדולות במאתיים השנים האחרונות: המהפכה הצרפתית בסוף המאה השמונה-עשרה והמהפכה הרוסית בתחילת המאה העשרים.

המהפכה הצרפתית שנישאה בחזון החירות, השוויון והאחווה לא הצטמצמה בתחומי ארצה, אלא הכתה גלים חזקים בכל ארצות אירופה ונתנה דחיפה ראשונה לשחרור היהודים ושיווי זכויותיהם בארצות מערב-אירופה. ואין זה מקרה שמהפכה זו תבעה מהיהודים למחות צלמם הלאומי. רבים מקרב יהודי מערב-אירופה קיבלו תביעה זו בחפץ-לב, וכך קמה תנועת התבוללות שעמדה לגרוף את כל העם היהודי. "נדמה כי זקן העמים הזה, שנלחם על קיומו זה אלפי שנים ועמד בפני סערות ההיסטוריה בכל העולם, לא יכול לעמוד בפני נחשול המאה הי"ט, אלא נכנע וכפר במהותו והוריד עצמו למדרגת כת דתית, שחלקיה נכנסים בכנפי עמים אחרים" (דובנוב). אולם רצונו ההיסטורי של העם היהודי התגבר על נחשול-אדירים זה, והאמנציפציה לא הביאה לידי טמיעה אלא לידי ביטוי חדש של יחודו הלאומי ושל כיסופיו המשיחיים. האמונה בשיבת ישראל לארצו וחידוש עצמאותה פשטה צורתה המיסטית ולבשה צורה חלוצית: עליה לארץ לשם בנינה והפרחתה בכוח העבודה והיצירה העברית. הלשון העברית העתיקה התנערה לחיים חדשים ונוצרה ספרות עברית חילונית ונעשתה לשפת-הדיבור. האמנציפציה באה מן החוץ בכוחות זרים הפכה להיות אוטואמנציפציה – תנועת השתחררות מכבלי התלות הזרה וחיי הנכר, והונחו היסודות הראשונים למדינה יהודית מחודשת במולדת העתיקה.

מאות בשנים נכנע העם היהודי לגורלו, לגורל עם מפוזר התלוי בחסד זרים, וסמך רק על מעשי-נסים וביאת המשיח, וכמעט שנכרתה האמונה מלב העם בכוחו ויכולתו. בעליה החלוצית שבשליש האחרון של המאה התשע-עשרה באה לידי גילוי התעוררות האמונה ביכולתו היוצרות ובכוחו של האדם היהודי להשתלט על גורלו ולשנות גורל עמו. התלקחות זו של האמונה בכוח וברצון היהודי לאחר מאות שנות גלות ונכר היא אחד הפלאים הגדולים בהיסטוריה המופלאה של העם היהודי. אמונה מחודשת זו בכוח האדם והעם היהודי וביכולתו היוצרת והלוחמת ינקה משלושה מקורות: מהשפעתו המחודשת של התנ"ך, שבאה עם ספרות ההשכלה, מהמהפכות הלאומיות והחברתיות באירופה, בה ישב רובו הגדול של העם היהודי במאה התשע-עשרה, ומהמגע היוצר עם אדמת המולדת.
ספרות ההשכלה במאה התשע-עשרה השיבה לנוער היהודי את התנ"ך בזהרו הקדום. משק כנפי נעוריה של האומה בקע מחדש בלב הנוער העברי צמא האור והישע, ואהבת-ציון מרעננת הכתה גלים ועוררה מאויים נרדמים.
המהפכות הלאומיות והחברתיות באירופה הדביקו טובי העם היהודי בהכרת ערך האדם והעם הלוחם על שחרורו, הדגימו עלילות-גבורה של נכאים ומשועבדים, הציתו בלבבות אש המרד ותוחלת התקומה, גילו כוחם וערכם של אנשי-האדמה וסימנו דרך חדשה לגאולה הנכספת: שיבה לעבודה ולאדמה במולדת.
החלה העליה החלוצית – מבשריה ומגלמיה של האמונה בכוח האדם וברצון היוצר של העם היהודי. יהודים נועזים ובוטחים בעצמם נצמדו מחדש לקרקע המולדת, וכפרים עברים הוקמו על אדמת בצות וחולות וטרשים עזובים ושוממים. לשון הנביאים, שנדמה ושותקה כאילו לנצח, נשמעה מחדש בשדמות יהודה והגליל מפי עוללים ויונקים ובתולדות העם והארץ נפתחה תקופה חדשה של יהודים המעצבים גורל חייהם וגורל אומתם ומשיבים מלחמה שערה כשהם נתקפים על-ידי אויב.

כמהפכה הצרפתית כן המהפכה הרוסית לא הצטמצמה בתחומי ארצה והעמידה את העם היהודי בפני מאבק רעיוני ומבחן היסטורי – לא פחות חמור מכל אלה שהיו לפניו. המהפכה הרוסית בישרה שוויון לאומי לכל עמי רוסיה ושבטיה, ובמסגרת המשטר החדש המיוסד על דיקטטורה של ראשי המפלגה הקומוניסטית ניתנה אוטונומיה ארצית לכל האומות, הגזעים והשבטים שנכבשו על-ידי האימפריה של הצארים הרוסים. ברית-המועצות התכוננה באופן פורמלי כפדרציה של אומות שוות-זכויות, כל אחת בשטח הלאומי האוטונומי שבתוכו היא יושבת מדורי-דורות. הוקצה אפילו שטח אדמה בחבל בירוביג'ן בסיביר הרחוקה לאוטונומיה יהודית, אבל רק מעט יהודים נמשכו לשטח מרוחק זה וזר בהחלט לעם ולהיסטוריה היהודית. מליוני היהודים ברוסיה נשארו מפוזרים בחבלי-רוסיה האירופיים והאסייתיים – ונשללה מהם הזכות ללמוד ולדעת את לשונם ההיסטורית, הלשון העברית, ולאחר-מכן אפילו שפתם המדוברת במזרח-אירופה – השפה האידית, ונגזר עליהם אלם לאומי וניתוק בעל-כרחם מהעם היהודי וממולדתו ההיסטורית. מן העם בעל התרבות העתיקה ביותר בקרב כל עמי רוסיה נגזלה ירושתו ההיסטורית. נגנז הספר העברי ושכול וחנק לאומי נגזרו על מיליוני יהודים, על הקיבוץ היהודי הגדול ביותר במאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, שעמד בראש היצירה הלאומית של עמו.

מאז פולמוס בר-כוכבא-אדריאנוס לא קיבל העם היהודי מהלומה כבדה כזו. בתי-הספר היהודיים נסגרו ונאסרו, ונאחזו בכל האמצעים הממלכתיים הדיקטטוריים לעקור היהדות ולבולל בעל-כרחם מיליוני היהודים שברוסיה.

אולם היהדות הרוסית נתנה לארץ-ישראל המתחדשת ממיטב הנוער החלוצי, גם לאחר השתלטותו של המשטר הבולשביסטי ברוסיה, ומפעלי נוער זה בארץ מעידים על היכולת הגנוזה ביהדות הרוסית ועל הרצונות הפועמים בחביונה, וכל הלחץ הזה, הגופני והמוסרי לא היה בכוחו עד היום להצמיתה ולכלותה, - ואין להתייאש עדיין מהתרומה שיהדות רוסיה מסוגלת לתרום גם בעתיד לתחייתה הלאומית של האומה העברית בארצה.

עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 וניצחונות צבאה והצלחת פעולתה ההתיישבותית והתרבותית במשך עשרים שנה – כאילו הוכתר המאבק הממושך של העם העברי בניצחון סופי. אולם אין זאת אלא אשליה מטעה ומסוכנת. לא נגמרה מלאכת הבניין, וקיבוץ הגלויות הוא עוד בראשיתו, שכנינו לא השלימו אתנו עד היום, ומזימתם להכחיד את ישראל לא נפסקה, אם כי הובסו בזה אחר זה בכל נסייון שעשו להפריענו בכוח, מאז הכרזת העצמאות העברית ביום 14 במאי 1948 ועד היום, ואין כל אפשרות שעם ישראל ידמה וישווה בכמותו ובכוחו הפיסי לשכניו שאינם משלימים עם קיומו. עמד לעם ישראל בכל הדורות, זה ארבעת אלפים שנה, יתרונו הרוחני, ורק אם העם בישראל – יחד עם אכלוס הארץ והפרחתה על-ידי עליה מתמדת וגדלה, מבחוץ ומבפנים, עם ריבוי מפעלי-יצירה כלכליים ותרבותיים – ישמור על יתרונו הרוחני, המוסרי והאינטלקטואלי, שזהו סוד קיומו אלפי שנים – לא יירא רע וירכוש לעצמו בעולם הנאור ידידים ושותפים לחזון הגאולה, גאולה לאומית וכל-אנושית שפעם בלבו כל הימים ובא לידי גילוי בספר-הספרים שהיה למאור גויים.

העם היהודי, שלאחר אלפי שנות נדודים ותלאות בכל קצווי תבל, הגיע מחדש לראשית תקומתו הממלכתית במכורתו – לא יותר על חזונו ההיסטורי ומורשתו הרוחנית הגדולה, לשלב גאולתו הלאומית בגאולה הכללית של כל עמי תבל; לא ירוקן עצמאותו הלאומית מתכניה האנושיים האוניברסליים... העם היהודי כפר בעליונות גופנית, בעליונות הכוח הפיסי. אולם כפירה בעליונות זו אין פירושה שלילת ערכו של הכוח הפיסי. היינו פוסלים ההיסטוריה היהודית מימי יהושוע בן-נון וגם מימי משה – ועד צה"ל ועד בכלל, אילו היינו מבטלים ערכו של הכוח הפיסי. שלילת הכוח הפיסי היא שלילת העולם הזה, היא שלילת החיים. שלילה זו היתה תמיד זרה לרוחו של העם היהודי, ובכך אחד ההבדלים היסודיים שבין תורת היהדות ובין תורת הנצרות.

הגניוס היהודי, מימי הנביאים ועד איינשטיין, לא הכיר בשניות של חומר ורוח, שניות שנתפסו לה כמה מהוגי אומות העולם, מהיונים והפרסים ועד דיקרט ותלמידי. האינטואיציה היהודית, גם הריליגיוזית וגם המדעית, עמדה מאז ומעולם על אחדות היקום וההוויה, למרות גילוייהם והופעותיהם המרובים. אף-על-פי שטובי העם היהודי, נביאיו, מוריו וחכמיו, מאז ועד היום, ראו יעודו העליון של עמנו בממלכת הרוח – לא זילזלו בגוף ובצרכי הגוף. אחד מחכמי המשנה, רבי אלעזר בן עזריה, ביטא זאת בפשטות מעמיקה: אם אין קמח – אין תורה; אם אין תורה – אין קמח; ועליונות רוחנית אין פירושה זלזול בכוח צבאי, אבל גם כוח צבאי – כוחו האמיתי הוא קודם-כל ברוחו, וזאת ידע צבא הגנה לישראל – ומשום כך ניצח כל-אימת שנאלץ להילחם. רק מתוך גיוס מלא של כוחנו המוסרי ויכלתנו האינטלקטואלית נוכל להתגבר על הקשיים העצומים העומדים לפנינו בהגשמת יעודי מדינתנו.

זרע המדינה נזרע ביסוד מקוה-ישראל, פתח-תקוה, ראשון-לציון, ראש-פינה,זכרון-יעקב, גדרה והישובים שבאו אחריהם, והמיסדים הראשונים טעמו טעם התלאות הקשות הבאות על בוני-מדינה ראשונים: מלחמה קשה עם פגעי הטבע, עם פראי המדבר, עם שכנים עוינים, עם קדחת ממארת, עם חוסר מים, עם מחסור ומצוק, עם קשיי קליטה בארץ אהובה ועזובה, עם ליכוד שבטים רחוקים ושונים ממקור עתיק מאוחד ומאחד.
מאמצים אלה, וגדולים מהם, יידרשו מאתנו גם בעתיד – הקרוב או הרחוק – עד שנגיע אל המנוחה והנחלה.

דוד בן גוריון - יחודה וייעודה של מדינת ישראל