על הפרק (מחוץ ומבית)

הרב צבי יהודה הכהן קוק

השעה שעת פוליטיקה. מעבר מזה התסיסות והשינויים המדיניים השונים, שבאו תכופים ורצופים בשנים האחרונות בתורכיה, בין מתוכה ובין מחוץ לה, ומעבר מזה התקדמות ענינינו בארץ ישראל והתפתחותם כלפי פנים עם התגברות האנטי-שמיות בחוגים שונים של הממשלה ושל העם היושב בארץ פנימה. כל זה יחד מכריחנו ודוחפנו להאיר ולבאר עתה את ערכי הפוליטיקה שלנו. ושעת כושר זו אל תעזב מאתנו. בדחיפה הכרחית זו, של סבכי המאורעות האלה נשתמש להתחיל להאיר ולבאר באמת את ערכי הפוליטיקה שלנו, - לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים. לא רק מצדה החיצוני והמעשי, כפי דרישות תנאי חיינו ההוויים כשהם לעצמם והכרעותיהם של עסקנינו הפוליטיים, אלא גם מצדה הפנימי העצמי כפי מהלך ההיסטוריה הכללי שלנו והוראת הכרתנו העצמית העממית, שבאמת דוקא על-פי-זה תעשה לה פוליטיקתנו ההווית את דרכה צולחה.

והלא כך דרכו של עולם: אורות-מאופל, שכלולי החיים ועדוניהם – מתוך הכרחי-החיים ומצוקותיהם. ועולמנו שלנו, עם-העולם ביחוד. "עמא פזיזא" מקדים נעשה לנשמע. בכח דחיפתו של רוח-חיינו הפנימי – שגם היא כמה גורמים חיצוניים יביאוה לידי גילוי – הולכים להם חיינו את מהלכם, הולכות יצירותיהם הממשיות ומתרחבות ומתכוננות, גם דרך ארחות עקלקלות שונות. ומתוך-תוכם ואתם יחד צומחת ועולה ההכרה המבוררת והמחוורת, עם כח שכלולה הגדול והאדיר, לשפרם, לבססם, לסדרם כראוי, להעמידם על מעמדם הנכון, האמתי, הבריא והקיים. עם גידולו של החומר מופיע ומתבלט אור הנשמה הפנימית המחיה אותו, ומהלך-החיים הטבעי הוא בעצמו מביא לידי גילוי ובירור את יסודותיהם העיקריים, ואפילו בסיוע מאורעות כשהם לעצמם לא תמיד יש בהם בשבילנו משום דרכי נעם ומשום טוב וישר.

ועתה הנה לפנינו החזיון הזה בעצמו בתנועת התחיה שלנו. הציונות והלאומיות החדשה הלא גם הן כל עיקר גילוין מן החוץ בא, מתוך דחיפות הגורמים החיצוניים השונים של מצבי חיינו הגלותיים, רשמיהם העמוקים של צרות הגלות וגם הרווחותיהן הלא הם הם שגילו לנו גם את "דרישות ציון" ו"נצח ישראל" ו"ביל"ו" ותולדותיהם, את הלאומיות של "השחר" ותולדותיו, את ה"אוטואמנסיפציון", את "מדינת היהודים", - עם "מקלטה הבטוח". ומי בעל עינא פקיחא, המסתכל עתה בחיינו הצומחים וגדלים בארץ-ישראל, מצבו הכללי של עמנו וזרם התעוררות ההכרה הלאומית הכללית, המעודדת רוח ומרבה פעלים בכל צדדי חייו, בקודש ובחול, שהיא הולכת ומתמלאת בכל פלוגותיו ותפוצותיו, - ולא יראה ולא ידע שהערכתה של ציונות ולאומיות זו אינה תלויה במספרם ובערכם של שוקליה וחבריה הרשמיים, שהיא אינה מסוג "התנועות" "והזרמים" החברתיים במובן הרגיל, קנין ההסתדרות של קבוצת-האנשים הקטנה או הגדולה, הדוגלים בשמה בלבד?! ולא יבין ולא יכיר בזה את גודל העליליה של ההיסטוריה האלהית, של קורא הדורות מראש, ד' אלהי ישראל?! כי אמנם תנועת התחיה הגדולה והאדירה היא זאת, תנועת התחיה, התקומה, התעורה (כמו שהשכיל לבטא אחד מראשי הציונות בנאומו זה לא כבר), של העם הישראלי ותשובתו לאיתן-עלומיו, לימיו-מקדם. וכל אותן "ההסתדרויות" "הכנסיות" ו"הועידות" וכו' השונות למינהן, וכל אלו הצורות החדשות שבחיים ובספרות, הלא אינן אלא קצת תולדות-עבר, קצת ביטויי הוה, וקצת גורמי עתיד של תנועת התחיה הגדולה הזאת, המתגלית לפנינו בכל אותות הזמן השונים, ובפרט: בישובה של ארץ ישראל גופא, במסירות הרעיון, התרוממות הרוח, והתענינות הלב, לבנינה הרוחני והחמרי של ארץ ישראל, ולהסתדרות ולהתקשרות הלאומית העממית והתעוררות ההכרה העצמית הכללית של כלל ישראל,- שהיא הולכת ומתגברת בכל בית ישראל לכל היקפו ועושה רשמיה גם בעולם הכללי.

מקור תנועתה הגדולה של האומה הישראלית, הוא, כמובן, בתוך תוכה של האומה, בפנימי-פנימיותה, בגידיה ובאבריה ובעורקי חייה שלה בעצמה, בכללה ובכל פרט מפרטיה. לא בשלילה, כמובן מקורה, בבקשת "מקלט בטוח" בעל הגנה משפטית מפני האנטישמיות, מפני הנגישות החיצוניות "צרת היהדות וצרת היהודים", אלא בחפץ-חייה ותחיתה העצמי, הפנימי החפשי של האומה, "מתרפקת [היא] על דודה", מתגעגעת היא אל ביתה, אל נחלתה אל ארצה, לא רק כדי להסתר שם מחמת המציק, לברוח מפני המכות, החמריות או הרוחניות, אלא בחפצה החיובי העצמי לשוב לארץ חייה, לאלהיה, לעצמיותה, לחיות את חייה הטהורים והבריאים החפשיים, חייה שלה, חייה האלוהיים, עם השאיפה לבנין בית המקדש יצאה והתגלתה תנועת ישוב-ארץ-ישראל וחבת-ציון שלנו. אלא, שמפני דכאות כוחו הלאומי של ישראל בגולה לא היו אז, באותה תקופת התרקמות, לאותן השאיפות, לאותה חבת-ציון, וישוב ארץ-ישראל, צורה לאומית, עממית, כללית, אלא צורה פרטית, אישית יחידית, הצורה של האמונה וההכרה, התקוה והחפץ והגעגועים העזים אשר בלב כל אחד מישראל לבית המקדש, לגאולה, לארץ ישראל. באו אחרי-כן "הסרות הטבעת" הגדולות, באו אחרי כן "ימי הרעם", חזרו אלינו הרבה מתינוקותינו הגדולים שנשבו לבין הגויים גם שאר תנאי הזמן הכלליים של התקופה המאוחרת סיעו לזה, גם התאוה לחקות את בולגריה נתעוררה בלב צעירים בעלי געגועים ובעלי דמיון בתוכנו. כל הגורמים החיצונים האלה וכדומה להם הועילו להכניס את הלאומיות החדשה, שמושגיה עמדו והתגלמו אז בפוליטיקה האירופית, ולהטביע יותר ויותר את הצורה הלאומית הכללית על פני שאיפותינו ועבודתינו הארצישראליות, לעשותן יותר ויותר לשאיפות עם ועבודות-עם, לעורר את אותה האמונה וההכרה, אותם החפץ והתקוה והגעגועים העזים אשר במעמקי לבבה של האומה כולה, של עם ישראל בכללו, יותר ויותר, עד אשר עתה באמת עיקר ההכרעה בעבודת-התחיה שלנו הוא רק של אותה הצורה הלאומית הכללית, שבסתר קדושתה של האומה נמצאה בגניזה בגולה, אבל צורתה הגלויה והממשית מן החוץ באה לידי גילוי, מתוך דחיפות הגורמים החיצוניים והשפעותיהם. אמנם גם בציונות גופא לא ביטלה, חלילה, בקשת "המקלט הבטוח" את געגועי-החיים הישראלים הפנימיים. והא ראיה: בטול הצעת אוגנדא ופירודם של ה"ארציים", ואף הרצל, זה התינוק הגדול, ששב אלינו מבין הגויים מלא הוד-חלומות ועז געגועים אדירים, זו האישיות של הטבעת הצורה הלאומית הכללית צורת-עם על שאיפותינו ועבודותינו, שכאמור גורמי-חוץ גילוה, - אף הוא הרגיש כמו באופן אינסטינקטי, כי "השיבה אל היהדות קודמת לשיבה אל מדינת היהודים", כי "אין אומתנו אומה אלא באמונתה", וכי "אנו מכירים עצמותנו ההיסטורית אך ורק באמונת אבותינו". ועם גידולם של חיינו הממשיים בארץ ישראל, ושל ענין ההסתדרות הכלל-ישראלית למקצועותיה השונים, - תלך הלאומיות ותתעכל בקרבינו, ותתאזרח, ותתיהד, תלך ותתישב בנו לאומיותנו הטבעית המקורית, הקדושה הכללית והקדושה הפרטית תתלכדנה, הצדדים הפנימיים והחיצוניים יתמזגו כראוי, תנועת התחיה שלנו תעלה את מדרגות ההתפתחות שלה.

כשלא במתכוין בגרמת מאורעות פרטיים ארעיים עלתה לפני כשנתיים על הבמה שאלת הקולטורה שלנו. כמובן, אין עולה כל-כך על-נקלה התבררותן והתחורותן של שאלות חיינו מתוך כל תסיסותינו הגלותיות ופרפוריהן, ורק לאטם של החיים בעצמם תלך ותתבכר הכרת החיים, ילך ויגדל כח בהירותה להאיר, ולברר וללבן את כל עניני חיינו מפרק לפרק ולהעמידם על מכונם. אבל סוף סוף הביאו אז המאורעות ההם לידי התחלת בטוי גלוי כללי של ענין-הקולטורה שלנו, צד התוכן הרוחני שבחיינו, מה שנתן להם לאותם הימים רושם מיוחד וקיים של חן-אצילות ורוממות-רוח. ועתה הנה הגיעה שעתה של שאלת הפוליטיקה שלנו, כלומר בטוי צד הצורה של מהלך חיינו. על-ידי המאורעות השונים, ובפרט התפשטות האנטישמיות פה, יצאה השאלה הערבית גם היא מכלל ענין ישובי מצומצם ומוגבל לכלל ענין פוליטי מקיף וכולל. ביחס ישר לזה עומדת, כמובן, גם התעוררות התסיסות, בשעה זו, של "פוליטיים ומעשיים", "ציונות וחברת ציון", במחנה הציונים גופו. ולכשנדקדק בדברים אחרי העיון והבקורת, הלא גם שאר שני הענינים התופסים מקום-בראש בציונות בשעה זו: התעמולה המיוחדת לפיתוח בנינה של ירושלים והצעת הקמת אוניברסיטה בירושלים, גם הם, שרבו הפקפוקים עליהם מצדי-הצדדים, צדם הממשי והפרטי טפל הוא לגבי צדם הכללי, האציליי והפואיסיי, הנובע מתוך ההרגשה הפנימית, הדורשת את התכוננות והתרוממות מרחב צורתה של עבודת התחיה הישראלית.

עתה בהדחפנו בסבך המאורעות האחרונים, הפנימיים והחיצוניים, להביע את דברינו על יחסינו הפוליטיים, עלינו להשתמש גם בזה להעלות את עבודת התחיה שלנו עוד מעלה חשובה, אחת הפעולות החשובות שבמעלות ההתפתחות שלה, להתחיל גם בזה להאיר הארה היסטורית, מקורית כללית, על פני אופקינו. לא רק היחסים הפוליטיים של צבורנו הארצישראלי, בהוה ובעתיד, כשהוא לעצמו, צריכים להתברר בזה, אלא – בתור חלק ויסוד של עבודת התחיה הישראלית בכללה, שלפיכך דוקא על יסוד זה יוכלו להתבסס בירורי הדברים וסידורי הענינים הפוליטיים ההויים הפרטיים. בידינו הוא וחובתנו היא להשתמש בשעת כושר זו, שלא לצמצם את בירורי דברינו הפוליטיים רק על יחוסינו לפוליטיקה התורכית או האירופית ההוית, או לשכנינו הערביים ויתר העצמים "הפלשתינאיים", אלא להתחיל ולהאיר ולברר באמת את ערכי הפוליטיקה שלנו, להתחיל להביע את הפוליטיקה הישראלית, בעיקרה ובעצמה, הפוליטיקה הישראלית, שמקורה ויסודה בטבעו של עמנו, במהלך ההיסטוריה הכללי והמסורת שלנו ובהכרתנו העצמית העממית והרגשתנו הטבעית האינסטינקטיית.

כל עיקרו של מושג הלאומיות, כמו שהוא שגור ומצוי עתה בשוקנו, הלא כמו חדש וזר הוא בתוכנו, כמו מן החוץ בא לנו; דחיפות ותנאי החיים החיצוניים גרמו לעורר בנו את יסוד ההיקף הכללי של "העם כולו". לאומיות זו הלא סוף סוף אינה לגבי דידן אלא בבחינת "שם מושאל". אין לנו לאומיות שוביניית גרידא כשאר אומות העולם; לאומיותנו הלא היא תמיד גם קוסמופוליטית, תמיד גם אנושית-כללית וגם עולמית-כללית. כי אינה מיוסדת על עניני חיי-השעה הרוחניים או החמריים, של דורות האומה – כמה שירבו ויארכו – בלבדם; כי האידיאלים העולמיים, הנצחיים, האינסופיים, האלהיים אשר הובעו בראשית מטעו של עמנו ובאביב ממלכתו, גנוזים הם בה ומקימים אותה. לעולם היו לנו בפנימיות רוחנו יחסים קרובים עם כל העמים כלם, כל האנושות הגדולה, כל מרחבי ההויה. לא בקבוץ מדיני, לא בישוב חברתי, לא במשטר לאומי, אלא במדבר במקום הפקר, השרה עלינו ד' אלהי ישראל ואלהי כל הארץ את שכינתו והנחילנו את תורתו שחזר אתה על כל אומה ולשון לא קיבלוה, ואח"כ "בקש משה רבנו שתשרה שכינה על ישראל ושלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתנה לו", ושם נהיינו לעם לה' אלהינו כיום הזה, ושם ניתנו לנו חוקים ומשפטים צדיקים, סדרי חברה והנהגות מדינה, ומשם, ועל יסוד זה, הלכנו להתישב בארצנו וליסד את מדינתנו, ואז נאמר לנו כי כבוד ד' ימלא כל הארץ. מסורה נאה ומתאימה לזה מספרת שבשעה שכבש יהושע את יריחו תקן את תפילת השבח על הבדלנו משאר גויי הארצות ומשפחות האדמה והתקוה לתקן עולם במלכות שדי וכי יכירו וידעו כל יושבי תבל "כי לך תכרע כל ברך, כי המלכות שלך היא". מלכות שלמה נכונה על כל ישראל ויבן את בית ד', הבית הגדול לשם ד' אלהי ישראל ואלהי כל הארץ, אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ובחנכו אותו במעמד כל ישראל הנקהלים ירושלימה מכל הארץ התפלל שיהי ד' אלהיו עימו, "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, - וגם הנכרי אשר לא מעמך ישראל, למען דעת כל עמי הארץ, כי ד' הוא האלהים אין עוד" אח"כ הנביאים כולם למקצועותיהם וסגנוניהם השונים בדבר ד' אשר בפיהם, אח"כ החכמים וכל גדולי ישראל וכל העם בכל ארצות פזוריו ודורות גלותו, - עם מרחבי האופקים הקוסמופוליטיים האדירים הכרוכים יחד עם קדושת האומה ומסירות הנפש על קיומה ומעמדה. וכהיום הזה שאלו את כל אדם פשוט והמוני מישראל, את כל ילד תמים שנתגדל ביהדות ולא בגויות, וראו את עולמו המוסרי אם אינו מוצא בקרבו, עם כל היותו מובדל ומרוחק מן הגויים ועם כל תעבו את הגוי עם הגויות שלו, - יחסי קורבה פנימיים בינו, בן האומה הישראלית, ובין כל בן עם ולשון, כל הנברא בצלם, כל הגויים כולם; יחסים הנעוצים ביעודים הלאומיים-המשיחיים לכל גוניהם. לאומיותנו היא לאומיות-קוסמופוליטית, ומתאחדות הן הלאומיות והקוסמופוליטיות בעם הגדול כהתאחד באדם הגדול ההכרות והמגבלות עם אשר למעלה מכל גבולים. וכי נבא עתה להחיות את תרבותנו, הרוחנית והגשמית, ולהשפיל את רוחנו הפנימי ולצמצמהו ולקבוע לנו נוסחת לאומיות מודרנית, המצויה בשלטון השוק של אירופה, היו לא יהיה כדבר הזה! כי אנחנו רק אחת משתי אלה נוכל: להתרומם למרומינו הנשאים, לכונן את כל מלא חיינו הלאומיים בכל עוזם מתוך ההופעה הגלויה באיזו מדה, פחותה או יתרה, של התגלות כח העניין האלהי בנו בכלליותנו או של שאיפתנו האידיאלית ותאות-נפשנו אליו,- או, בגבור עלינו מצוקת הרעה ומאפל מכסה הצלמות עד מאד, לרדת עד עפר, לשבת דומם במחשכים כמו במצב של התכוצות וחניטה, השומרת על חיותנו וגידולנו בכח נקודת השאיפה האלהית הפנימית המאירה במעמקי תהומות נשמתנו ומדריכתנו את דרך קיומנו בכל אותם תנאי החיים הקשים והמרים עד יעבור זעם, הצללים ינוסו וכאור בוקר ישוב יזרח שמשנו ואור ד' יחדש נעורינו, לרוממנו לעודדנו ולשמחנו כימות עיננו. אבל מצב של בנליות בינונית, של הסתפקות-במועט קבועה, אין לנו ולא יכול להיות בשום אופן. ובבואנו לחלום על שיבת שבותנו, על גאולתנו ופדות נפשנו, ולסול את מסילת חיינו הלאומית לשם זה, לא בבטלנות והזיה חולנית של "מאטיריאליות" גסה מבלה-עולם, לא בבנליות לאומית אירופית, נמצא את הבסיס הממשי לחלומותינו ומפעלנו אלה. כי דוקא המרחביה והוד-הרוממות של לאומיותנו העצמית המקורית, שבהם ייגלה שתופנו האדיר עם כל האנושיות וכל ההויה, של גודל-רוחנו האלהי הפנימי - מקורה ויסודה, דוקא הם יבססו לנו את כל אלה, דוקא הם יכוננו לנו את מעמד לאומיתנו המיוחדת.

וממילא מובן שכן הדבר גם בענין הפוליטיקה שלנו, שהוא חלק מענין הלאומיות בכללו. פוליטיקה במובן הרגיל אין לנו במושגי חיינו. המדינה המאורגנת בתור "חברת-אחריות גדולה" לא היתה מעולם אידיאלנו המדיני ולא ממשיותנו המדינית. כשם שתוכן-חיינו האלהי ממלא בנו את הלאומיות בכללה ואת כל מגמתנו החברתית, - כן גם את הפוליטיקה הלאומית הכללית שלנו. ובהגיע עד הדיוטא התחתונה סלוק אור הענין האלהי שבנו מהתגלות בתוך פוליטיקתנו הלאומית – לא יכלה עוד זו האחרונה עמוד, ותפול בנופלים. לעולם לא יבטל מתוכנו הערך של "ממלכת-כהנים וגוי קדוש", שכבר רשם בנו את רשמיו העמוקים במהלך ההיסטוריה הכללית שלנו בין בנוגע לעולמנו הפנימי ובין ביחסינו לעולם החיצוני הגדול, בסדרי המדינה והחברה שלנו – יאמרו בעלי-הצמצום: "התיאוקרטיים" – ובתקוות עתידותינו הלאומיות, של כל דורותינו, כמו שלא יבטל מתוך האנושיות כולה. ועל-אחת כמה וכמה, שעתה, אחרי הרכוש הגדול המפורט שרכשנו לנו בהיסטורית עבדותנו ונדודינו, לא נוזיל עוד את ערכינו הפוליטיים, שהפוליטיקה הלאומית השלמה שלנו בארץ ישראל תבוסס אך על יסודה, על תכנית השאיפות והאידיאלים אשר ביסודה, של אותה הפוליטיקה הגדולה שלנו, הפוליטיקה הישראלית. שתי מלים אלו בעצמן מדינת היהודים, הלא מביעות הן כבר דיין את האצילות האידיאלית, רוממות-הנפש וחשיבות-ההכרה המצורפת להם. אם אנו רואים בישובנו בארץ ישראל יחד עם תנועת התחיה וההתארגנות הכללית בכל הצדדים אשר בכלל ישראל, אתחלתא דגאולה – הרי זה עצמו מביע כבר דיו את ערך חיינו ועבודתנו. כי הגאולה שלנו, הלא סוף-סוף אינה רק פילנטרופיה, תהיה זאת אישית, חברותית או לאומית, כלכלית או רוחנית, אינה רק בזה שדורנו ודורותינו אחרינו יגאלו מהגלות החמרית או הרוחנית שלהם, מידי פורישקיביץ דימובסקי וקאסו או מידי מהרסינו ומחריבינו הפנימיים ע"י השפעתם בחיים ובספרות, גאולת ישראל מחוברת היא עם התפתחות הצדק, המוסריות והאידיאליות, והגברת שלטונם בעולם כולו, עם גאולת השכינה, גאולת עולמים ויוצר העולמים כביכול, גואלנו משיעבוד מלכויות "גואל צדק" נקרא בפי העם, אשר מלאך השלום יקדים לבשר את הופעתו.

וכל מה שיתעמקו ויתבלטו יותר ויותר בקרבנו, במהלך רוחנו ומפעלי עבודת תחיתנו, ערכינו הפוליטיים הלאומיים המקוריים העצמיים, ככה יתבררו ויעלו מתוך רוח קדשה האלהי של ההיסטוריה הישראלית, אשר יפעם בתוך מהלך ענינינו והתפתחותם גופא, - הפתרונים הטבעיים הגמורים והפשוטים לשלשת השאלות המרכזיות אשר ביסוד עבודתנו הקדושה הזאת:

1.חששותיהם של אנשי הרוח (הרבנים ושומרי התורה והמסורת מצד אחד, והרמן כהן. טולסטוי ו"אחד העם", מצד אחד; כל אחד מאלה לפי ערכו ומדרגת מחשבתו המיוחדת, שלא פה המקום לפרטם), שמא תמעטנה הציונות המדינית והלאומיות החדשה בכלל את דמותה העליונה של היהדות, את גילוי ערכיה הנצחיים והקדושים של האומה הישראלית, בהיותן לא מולדות פנימיות התעוררות רוחו של העם עצמו, אלא מולדות חוץ של התאוה "האינטליגנטית" לחקות את קולטורת אירופה, - תלכנה ותאבדנה את ערכן. כי כאמור דוקא גדל רוחנו הלאומי הכללי וקדושתו היא הרוח החיה בהתגשמות לאומיותנו הפרטית המיוחדת וכל קניניה הממשיים, ודוקא השתכללותם הריאלית והאידיאלית של אלה, בצורת ישובנו הקרקעי והרוחני בארץ ישראל וכל מיני ההתארגנות של הצבור הישראלי בכל מקום שהוא, היא הגורמת להשיב לנו מעלה אחר מעלה את סגולותינו האלהיות האדירות החובקות זרועות עולם ולגלות יותר ויותר את רשמי רוחנו הפנימי וארחותיו בחיינו הצבוריים ומתוך-כך בחיינו האישיים הפרטיים. כי על-כן, כאמור, לא בראו הדחיפות החיצוניות את עצם תנועת תחיתנו, החבויה ומתרקמת באמת במעמקי לב העם הישראלי מאז ומקדם, אלא גרמו לגילוי צורותיה ושכלולן, מה שעולה גם מתוך ההסתכלות הריאלית הפשוטה בהשתלשלות-המאורעות ההיסטורית בעבודת תחיתנו.

2.מתוך התבררות יסודותיה הפנימיים של עבודת-התחיה, בהתאם להשתלשלותה ההיסטורית, תתברר הערכה וההתיחסות הנכונה של "זרמי" "הפוליטיות והמעשיות" "הציונות וחבת ציון", זרמי הנחל האחד: תחית ישראל בארצו. כי אחת היא תנועת התחיה של האומה הישראלית השואפת לשוב לבית מקדשה, לנבואתה ולממלכתה, ולכל מלא חייה העצמיים, הלאומיים הקדושים והשלמים, שראש פסגתה הוא הפוליטיקה הגמורה והשלמה שלה, אשר את אפשרות המחשבה הבהירה על דבר התפתחותה והתגשמותה תוכל למצוא בישובה המסודר ובגידול חייה הלאומיים הנורמליים בארץ-ישראל, יחד עם גידול כח תרבותה והשפעתה גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ, - ביחס להתעלותו האידיאלית של העולם החיצוני הגדול.

3.ורק מתוך כך יתישר ויתישב יחוסנו הפוליטי ההוויי אל הפוליטיקה הכללית, וערכה האנושי והלאומי של האנטישמיות המדינית הערבית ילך ויבטל, (האנושי-והלאומי – להוציא את הברבריות הפרטית, תולדת התעוררות האינסטינקטים הגסים והפראיים של החיה שבאדם, שנגד התנפלויותיה בודאי חובתנו היא להגן עלינו, כהגן אדם על עצמו ועל רכושו). כי את שאיפתנו הפוליטית האידיאלית, שאיפת התקוה והאמונה של אומתנו ושל רבים מגדולי האנושיות שלא מאומתנו, לגאולתנו השלמה עם מלך ביפיו וארמון על משפטו בגילוי הופעת רוח קדשנו האלהי, חלילה לנו להכחיד ולהצפין. מלבד מה שהיא ראש פסגת אידיאליותנו הלאומית הפנימית, הרי היא גלויה ומפורסמת דיה בסדרי תפילותינו ובדברי נביאינו וחכמינו, הראשונים והאחרונים, ואותם גדולי האנושיות הנ"ל. אבל דוקא מפני היותה ראש פסגה זו ומפני היותה גלויה ומפורסמת בכל הדברים הקדושים והגדולים ההם, דוקא מפני זה איננה ממיטה על ישובנו הארצי ישראלי כל פחד וחששה והתנגדות אלא, בהפך, מעוררת אליו את הסימפתיה והתענינות היותר עמוקה של כל החלקים הישרים וההומניים שבלאומיות הערבית ושבפוליטיקה הכללית, שעל פי הכרה אידיאלית יוכלו להשפיע אח"כ גם על השדרות הנמוכות ביותר. דוקא מתוך שני היסודות האלה מתברת האמת הפשוטה ששאיפתנו הפוליטית האמיתית היא "הלכתא למשיחא", שהיא אינה ענין בשום אופן רק לישובנו הארצי-ישראלי הנכחי כשהוא לעצמו, אלא לאמונת המשיח, משיח צדקנו, עם כל האידיאליות האוניברסלית הגדולה המחוברת לה, וכל איש ישר ואידיאלי בן גזע ודת איזה שיהיה, ישמח לתת ידו אתנו ולסיע לנו בישובנו בארץ הקודש, שהוא ראשית התחלת ההתכוננות להתקימותה והתגשמותה הריאלית של אוניברסליות זו. ולפיכך כל מה שנברר יותר ויותר לעצמנו ולעולם כולו את שאיפת הפוליטיקה הישראלית האמתית וערכיה המקוריים, בתור יסודותיה הפנימיים של תנועת תחיתנו, וכל מה שנעמיקם ונבליטם יותר ויותר במהלך חיינו ובעבודת תחיתנו, ככה תתגבר ותתפשט יותר ויותר ההכרה הנכונה בפוליטיקה הישראלית, שהיא הפוליטיקה האידיאלית: כי אין לעם הישראלי פוליטיקה תגרנית רגלה, שתוכה אגואיסמוס קבוצי גס, יסודותיה שנאת-הבריות כללית וחמרניות שפלה, וכליה תותחים ורובים וכל כלי משחת; כי אין זכות קיום ולא חפץ-קיום לפוליטיקה ישראלית בלא היסוד האידיאלי הנעוץ בחזוק כוחה התרבותי של האומה, שהוא מתיחס ביחס פנימי להתעלות התרבותית האידיאלית של העולם כולו; כי הפוליטיקה הישראלית הגדולה אין בה צד של תחרות-לאומים קטנה, מפני שהיא מהודקת בהתעלות האידיאליית של האומה הישראלית ושל העולם הכללי ובמהפכות הגדולות, הרוחניות וגם הפוליטיות, שתביא לאנושיות התעלות אידיאלית זו בדרך התפתחותה; וכי יש חפץ קיום וזכות-קיום לפוליטיקה הישובית הנוכחית שלנו, בהיותה משמשת יסוד אתחלתא לכל אותו חזון-הקודש הגדול; ולא זו בלבד שישובנו הארציישראלי מרבה להועיל בהוה להפרחתם האקנומית והקולטורית של הארץ והעם היושב בה, אלא שהוא מכונן ומבסס בכלליותו את האושר האידיאלי האנושי הגדול, תקות כל טובי בני אדם.

ואם בשעה זו, העומדת לפנינו על הפרק, נשתמש בעניני הפוליטיקה הנוגעים לנו, להתחיל להביע ולברר את ענין הפוליטיקה המקורית שלנו, בתור יסוד פנימי לעבודת-תחיתנו ולישובנו בארץ ישראל בפרט, הננו נותנים לה בזה תפקיד חשוב ואדיר מאד במהלך תנועת-התחיה הישראלית, בהיסטוריה הישראלית.

(מתוך קובץ "התרבות הישראלית", תרע"ג).

המאמר להורדה